ציפי פלהנדלר וחבריה למיזם "שישי שניצל" היו שמחים להגיע ליום שבו כבר לא יהיה בהם צורך. עד אז, מבחינתם, המשימה נמשכת.
מדי סוף שבוע הם חוזרים למטבח בניר גלים, מטגנים לאורך הלילה, פותחים לחמניות עם שחר, אורזים ומשנעים מנות לחיילים בגזרות השונות. גם כשהחיים האזרחיים נדמים קרובים יותר לשגרה, הם מבקשים להזכיר שיש מי שעבורם המלחמה עדיין רחוקה מסיום.
"שלוש שנים אנחנו כבר פה. החיילים שלנו נמצאים בצו 8, הם עדיין שם? גם אנחנו", אומרת פלהנדלר בשיחה עם ד"ר חנה קטן. "אנחנו בצו 8 אזרחי שלנו. מרגישים מחויבות בכל שבוע להתייצב".
המיזם נולד מתוך ההתנדבות שהתעוררה אחרי שמחת תורה. לדבריה, קבוצה של אנשים שלא יכלה להתגייס לצבא אך גם לא הייתה מסוגלת להישאר בבית ירדה לעוטף והקימה במושב שוקדה תחנת ריענון. במשך חודשים היא סיפקה לחיילים אוכל ושירותים נוספים, בהם מכונת כביסה ומייבש. כאשר תושבי שוקדה החלו לחזור לבתיהם והיקף הכוחות באזור השתנה, חיפשו המתנדבים דרך אחרת להמשיך.
אחת המתנדבות, תושבת ניר גלים, חיברה את הקבוצה למושב. המטבח הציבורי נפתח בפניהם, ובהמשך גם אוהל האירועים. כך התגבש "שישי שניצל" - מפעל התנדבותי שפועל, לדבריה, כמעט בכל יום שישי ונשען על תרומות.
העבודה מתחילה הרבה לפני שהחייל הראשון מקבל את המנה. לעיתים כבר בחצות שבין חמישי לשישי, ולעיתים בשלוש לפנות בוקר, צוות המטגנים מתחיל לעבוד. בין המתנדבים נמצא גם דובי, בעלה של פלהנדלר, ולצדם בני נוער מניר גלים ומיישובים נוספים. בחמש בבוקר מגיעים המתנדבים הראשונים להכנת הלחמניות - ובהם גם אמה שמגיעה מרחובות. בשש וחצי כבר מתמלאים שלושה פסי עבודה במתנדבים.
לתוך הלחמניות נכנס קודם כול מרכיב שאי אפשר למדוד. "המון אהבה. זו החלוקה שלנו, שאנחנו רוצים לטעון במאה אחוז לב. קודם כול מטעינים את הלחמניות בהמון אהבה, והחיילים אחר כך מפדבקים אותנו ומרגישים ממש את האהבה הזו של עם ישראל".
לצד השניצל הקלאסי, המתנדבים מנסים לתת מענה גם לחיילים בעלי צרכים והעדפות שונות: לחמניות ללא גלוטן, סביח לצמחונים ופלאפל לטבעונים. כבר מתחילת השבוע נרשמות היחידות ומעבירות את הכמויות המבוקשות ואת נקודות החבירה, כדי לאפשר את השינוע לגזרות השונות.
חלק מהמשלוחים עושים דרך ארוכה במיוחד. פלהנדלר מספרת על קבוצה קבועה של מתנדבים מקהילת בית אל בזיכרון יעקב, קהילה של נוצרים אוהדי ישראל, שמגיעה לדבריה מדי יום שישי כבר יותר משנתיים. חברי הקהילה מביאים גם מאפים ולעיתים מיץ תפוזים, ומסייעים בשינוע המנות לגבול הצפון.
"הם אלו שגם משנעים את זה לגבול הצפון, שזה קילומטרים מטורפים לנסוע", היא אומרת. לדבריה, בתקופת שעון החורף הנסיעה עלולה להחזיר את אנשי המיזם הביתה אחרי כניסת השבת, ולכן הסיוע הזה מאפשר להמשיך להגיע גם לחיילים הרחוקים.
המיזם פועל מתוך ניר גלים הדתי, ופלהנדלר מדגישה כי נושא הכשרות היה חשוב לאנשיו מראשית הדרך. לדבריה, הפעילות מתקיימת בהשגחת רב המושב, הרב יוחנן שריידר, ובגיבוי רבנות יבנה. תעודת הכשרות מתעדכנת ומפורסמת באתר המיזם, ופרטי הרב זמינים גם לחיילים שמעוניינים לברר ישירות.
אבל "שישי שניצל" אינו רק מפעל מזון. לצד הרצון לתת לחיילים טעם של בית, צמח בו עם הזמן נדבך נוסף: הנצחת הנופלים והנופלות.
בכל שבוע מוקדשת הפעילות לגיבור או לגיבורה אחרים שנפלו במלחמה. על כל כריך מודבקת מדבקה ובה תמונה, פרטים וסיפורו של הנופל. בשיחה הציגה ד"ר קטן מדבקה לזכרו של סמל אליהו משה צימבליסט, שעליה מופיעים תמונתו ופרטים עליו.
בסיום ההכנות, אחרי שחלק מהמנות כבר יצאו לדרכן, נעצרת המולת המטבח. המתנדבים עומדים יחד עם דגלי ישראל ודגלי יחידות, ובני המשפחה והחברים מספרים על האדם שמאחורי התמונה שעל המדבקה.
"אנחנו זוכרים ככה לכמה דקות טובות להירגע מכל המולת היום ולזכור שיש פה משפחות שכבר שלוש שנים לא חזרו לשגרה. אנחנו מרגישים חובה אזרחית שלנו לחבק את המשפחות ולא לשכוח אותם. הם אנשים מופלאים היו".
המדבקות אינן נעלמות לאחר אותו יום שישי. כל אחת מהן הופכת בהמשך לשמשונית המצטרפת ל"קיר הגיבורים" של המיזם. לדבריה, על הקיר כבר מונצחים יותר ממאה נופלים ונופלות.
כאשר היא נשאלת כיצד בוחרים מי יונצח, תשובתה נחרצת: "אנחנו לא בוחרים". מבחינת אנשי המיזם, כל משפחה שמעוניינת להנציח את בנה או בתה יכולה לפנות אליהם. "כולם ראויים להיות שם", היא אומרת. "אנחנו לא גובים על זה שום דבר. אנחנו רק מבקשים שתבואו לספר לנו, כי זה מה שחשוב לנו. חשוב לנו לשמוע את מי שאיבדנו".
כך הופכת כל מנה גם לשליח של זיכרון. בשיא הפעילות, מספרת פלהנדלר, הצליח המיזם להוציא ביום שישי אחד 5,700 חלות שניצל לחיילים בעזה, לבנון וסוריה, ולעיתים גם ביהודה ושומרון. מבחינתה, המספר הזה אינו רק נתון לוגיסטי.
"זה מחמם את הלב, כי אתה יודע ש-5,700 חיילים לקחו וקראו את הסיפור של אותו גיבור", היא אומרת. לעיתים, לדבריה, חוזרות למשפחות דרישות שלום מהשטח - מחיילים שקיבלו את המנה ופגשו באמצעותה את סיפורו של הנופל.
כיום הכמויות נמוכות יותר. לא משום שאין צורך, מדגישה פלהנדלר, אלא בשל ירידה בתרומות וגם במספר המתנדבים. המיזם נשען כולו על תרומות, ולצד הציבור הרחב יש גם מי שמספקים מוצרים באופן קבוע - בהם תורם מחולון שמספק תפוחי אדמה ומגדל ביצים מהשרון שתורם ביצים עבור המנות הצמחוניות.
פלהנדלר מבקשת להזכיר שהפער בין השגרה האזרחית לבין המציאות של המילואימניקים עדיין גדול. "הרבה פעמים שואלים אותנו, מה, לא נגמרה המלחמה? אז לא, המלחמה לא נגמרה", היא אומרת. "אנחנו אמנם בדריכות פחות, כאזרחים אנחנו נוסעים לחו"ל, יוצאים לנופשים, אבל החיילים לא".
עבור המתנדבים, חלת השניצל של יום שישי נועדה בדיוק לגשר על המרחק הזה. "חלת שניצל זה הכי ישראלי ביום שישי. אז זה החיבוק והאהבה לחיילים שלנו".
לצד קבוצות קבועות, מגיעים למיזם גם תלמידים, משפחות, בני ובנות מצווה, קבוצות מיישובים שונים ומבקרים מחו"ל. היא מספרת גם על קבוצות תגלית שמגיעות להתנדב, ועל מבקרים שמבקשים ללמוד את סיפורו של הנופל שהפעילות מוקדשת לזכרו באותו שבוע. מבחינתה, זהו עוד מעגל שנוצר סביב אותו מטבח: אוכל לחיילים, התנדבות אזרחית וזיכרון שעובר מיד ליד.
ובתוך כל העשייה הזו מסתתרת תפילה מעט יוצאת דופן למיזם התנדבותי: שאפשר יהיה לסגור אותו.
"אמן, זו התפילה שלנו כל שבוע". גם בטקס השבועי ממשיכים המתנדבים לומר "מזמור לתודה". כששואלים אותה כיצד אפשר לומר תודה בתוך כל הכאב, היא מצביעה על החסד שנחשף מסביב: "זה כל כך הרבה טוב שיש בעם הזה. אז אנחנו אומרים מזמור לתודה, ואומרים תודה רבה, וגאים בעם שלנו - ורוצים אבל להפסיק את זה".
התקווה שלה היא שהחסד עצמו יישאר, ורק הצורך ישתנה: "שנמשוך את החסד לדברים אחרים טובים, שהחיילים יחזרו כולם בריאים ושלמים הביתה".