סרט העלילה 'נז"א' מוקרן בארה"ב. הקונסוליה הישראלית בניו יורק מתכוונת לפרסם בתגובה את סרט הזוועות, ובצה"ל מתכוונים לפרסם בקרוב תגובה מפורטת לטענות העולות בסרט.
על התגובה הצה"לית ועל התגובה הישראלית הרצויה לסרט, שמכה הדים ברחבי העולם, שוחחנו עם פרופ' רון שלייפר, מומחה ללוחמה פסיכולוגית.
"לא מהיום אנחנו מבולבלים בתחום הזה", אומר פרופ' שלייפר. "כבר ב-87' ראיתי את הקטסטרופה התדמיתית הזו". לדבריו, אין לבחון את האירוע דרך התמקדות בסרט הנוכחי, אלא להרחיב את הספקטרום וללמוד על התופעה כולה. "לאויב אין אמצעים פיזיים כמו שיש לצה"ל, ולכן הוא משתמש בכלים שלו לשכנע אותנו לסגת ולוותר ולחזור למעמד הד'ימי", אומר שלייפר הקובע כי סרט כדוגמת 'נז"א' נועד לשמש נשק אפקטיבי להחלשתה של ישראל.
לצד התחום הפוליטי קיים גם תחום הלחימה האמנותי והקולנוע. בהיותו תחום שמושך רבים אליו, מהווה הקולנוע חלק משמעותי במאמצי השכנוע התודעתי והלחימה באויב, במקרה זה בישראל.
ממשיך פרופ' שלייפר ומרחיב אודות האפיקים הקולנועיים המשמשים את מלחמת התודעה: "אפשרות אחת היא סרט מסחרי שאפשר להכניס בו תכנים, ואת זה עושות מדינות מוסלמיות. בצורה מצומצמת יותר עושות זאת תנועות פוליטיות דרך סרטים דוקומנטריים. לסרטים דוקומנטריים יש מעלה גדולה כי דוקומנט נשמע אמין. הבעיה היא שסרט דוקומנטרי מנסה לספר מה היה בעבר ולא מה קורה עכשיו, למעט מקרים שבהם משולבים בצילום גם צילומים שנראים כדיווחים. ככל שהצילום רועד יותר זה נותן תחושה של צילום גרעיני ואותנטי, למרות שניתן לביים את הגרעיניות הזו".
במקרה הנוכחי מדובר בסרט שנעשה במימון הגרדיאן הבריטי שבחר להשקיע משאבים כלכליים בסרט על אף שיש בכך סיכון של פגיעה במעמדו ככלי תקשורת אמין ואובייקטיבי.
הפקתו של סרט שכזה אינה יקרה. "צריך למצוא את מי שיעשה את הסרט, ועדיף מתוך עמו של "האויב". תמיד אפשר למצוא במשטר דמוקרטי את מי שחולקים על מפלגת השלטון, ולכן הם מוכנים לעשות זאת, למרות שהדבר יפגע בהם או בחברה שלהם. בעיניהם המטרה חשובה יותר".
"במקרה הזה מדובר בגיוס של ילדים בתיכון. בשלב מאוחר יותר לוקחים אותם לבילעין כדי שינשמו גז מדמיע ואולי יספגו מכה מנבוט, מה שמשכנע אותם שהם עושים את הדבר הנכון. בהמשך לוקחים אותם לסוסיא ובכלל להר חברון, ובהמשך, באוניברסיטה, הם לומדים מדעי המדינה או קולנוע, וכך נוצר כוח האדם של השמאל. את זה הימין צריך להבין. מדובר בהשקעה של שנים והצעקות שמגיעות עכשיו מגיעות מאוחרות מדי".
שלייפר מדגיש בדבריו כי אינו סבור שהשב"כ צריך לעקוב ולהתחקות אחר כל יוצרי הסרטים, אך בהחלט נכון שבמשרדים הפועלים בתחומי ההסברה יהיה מי שיעקוב אחר המתרחש בשטח, וכאשר סרט שכזה הולך ומתגבש כבר יהיה עליו מידע. ניתן לזהות סרט שכזה בשלבי היצירה שלו על פי רמת המצלמות שבהן נעשה שימוש, אורך התיעוד וכיוצא באלה.
"את הקרב הזה איבדנו. כעת אנחנו צריכים לעבוד על הקרבות הבאים", אומר שלייפר וכתמונת מראה מציג את ההשפעה של הסדרה 'פאודה' על הצופים בעולם שהציבו אותה בצמרת הסדרות הנצפות בעולם. זעקות התסכול והכעס של העולם הערבי על יוצרי הסדרה לצד דרישות להחרמתה, מלמדים שגם אם המטרה בהפקת הסדרה הייתה כלכלית ולא אידיאולוגית, הרי שזה הכיוון הנכון.
"כל מה שיוציא את העולם הערבי רע זו עבורם קטסטרופה, ולכן הם מנסים לצמצם נזקים, מציעים שיכניסו להפקת הסדרה יוצרים ערבים ונערכים ליצירה הבאה אחרי שמבחינתם 'פאודה' נחשבת פיגוע וכקרב אבוד". מנגד, אומר שלייפר "רוב הסרטים שיצאו בישראל משנות השמונים הם פיגוע עבורה. זה ג'יהאד קולנועי", הוא קובע ומתאר את הדרך בה עובר סרט שכזה מאירוע ההשקה לסיקור התקשורתי וממנו לסינמטקים, למועדוני הקולנוע וחוגי הסטודנטים, ומכאן גדולה השפעתו בחוגים הרלוונטיים למאבק בישראל.