שרה לב, סופרת ואשת חינוך המתמודדת מילדות עם הפרעת קשב, התארחה לשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 וסיפרה על הקשיים שחוותה בבית הספר, על אביה שהאמין בה גם ברגעים שבהם התקשתה להאמין בעצמה, ועל הספר שכתבה בעקבות סיפור חייה והאובדנים שחוותה.
"הייתה לי מורה למתמטיקה שאמרה לי: 'את לא תעשי בגרות'", היא נזכרת. שנים לאחר מכן, כשהיא בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ואם לשני ילדים, היא מביטה לאחור בתחושת סיפוק. "היום אני יכולה להגיד לה בגאווה: עשיתי בגרות, יש לי תואר ראשון בחינוך מיוחד, אני אמא לשני ילדים מקסימים - ועברתי את זה".
לב גדלה בתקופה שבה המודעות להפרעות קשב הייתה נמוכה בהרבה. היא התקשתה במבחנים, נדרשה להשקיע זמן רב בלימודים והתמודדה גם עם תחושת שונות חברתית. בהמשך חייה עברה תהליך של חזרה בתשובה, אך הזיכרונות מאותן שנות ילדות המשיכו ללוות אותה.
"מגיל צעיר הרגשתי שאני שונה", היא מספרת. "נכשלתי המון במבחנים, לא הצלחתי. הייתי צריכה לעשות שוב ושוב ושוב, והרבה פעמים רציתי ממש לוותר לעצמי".
מי שסייע לה להתמודד עם הקשיים היה אביה, אברהם ז"ל, שהתעקש להזכיר לה שההצלחה אינה נמדדת רק בציונים, אלא גם במאמץ ובדרך שעשתה. "אבא שלי תמיד אמר לי: 'שרית, אם עשית הכי טוב שלך וקיבלת שישים - זה הכי טוב שלך. אבל את צריכה לתת את הכול כדי לקבל את השישים הזה'".
המשפטים האלה נשארו איתה. גם אמה ומשפחתה האמינו בה, ומתוך החוויה האישית הזאת צמחה תפיסת עולם שלמה: הישגיו של ילד חשובים, אבל לפני הכול הוא זקוק למבוגר שרואה אותו ומאמין שהוא מסוגל. "אני מאמינה שכל ילד, ילדה, נער או נערה - כל אדם - צריך מישהו שיאמין בו, כי אז הוא יאמין בעצמו", היא אומרת.
עם השנים השתנה גם האופן שבו לב מביטה בהפרעת הקשב שלה. מה שהיה בילדות בעיקר מקור לתסכול ולתחושת שונות הפך מבחינתה לחלק משמעותי מן האדם שהיא. היא כותבת שירים מגיל צעיר, מציירת ומנגנת באורגן, ומזהה בעצמה חשיבה יצירתית ושונה. לצד הקשיים בזיכרון, בריכוז ובהתארגנות, היא רואה גם יכולות שהתפתחו מתוכם.
"יש את המינוסים של זה ויש את הפלוסים של זה, כמו בכל דבר", היא אומרת. "היום אני הרבה פחות שיפוטית כלפי אנשים אחרים. מרגע שאני יודעת שאני מועדת לטעויות ואני טועה, אז בסדר. אני הרבה יותר סלחנית. הפרעת הקשב היא המתנה שלי של להיות אדם יותר טוב".
זו אינה התעלמות מן הקושי. לב למדה בשני קורסים שבהם קיבלה כלים להתמודדות עם ריכוז ולמידה, וגם היום היא מכירה היטב את המקומות שבהם הפרעת הקשב פוגשת אותה בחיי היומיום. "אם זה לא רשום - זה לא קיים", היא אומרת בחיוך, ומספרת שהאנשים הקרובים אליה כבר יודעים שלעתים הודעת ווטסאפ אינה מספיקה וצריך להזכיר, להתקשר ולרשום תאריך.
אלא שהיום היא כבר אינה מתנצלת על הדרך שבה היא בנויה. "מי שמכיר אותי לומד להכיר אותי ולהתחשב בי, אז הכול בסדר. מי שאוהב אותי - אוהב אותי. הכי חשוב זה שאני אוהבת את עצמי ושאני לא מוותרת לעצמי".
החוויה שלה כילדה נכנסה בהמשך גם לעבודתה בחינוך. במשך כמה שנים עבדה כגננת, ושם ניסתה ליישם את מה שהיה חסר לה עצמה בילדות: לא למדוד ילד ביחס לילד אחר, אלא לראות את נקודת הפתיחה שלו ואת הדרך שהוא מסוגל לעשות.
"נגיד נקרא לו יוסי - זה יוסי. אני אקדם את יוסי בהתאם ליוסי, ואני אעשה אותו יוסי הכי טוב שהוא יכול להיות", היא אומרת. "לא השוויתי אותו לאחרים".
בעיניה, אחת הטעויות הגדולות שהורים עלולים לעשות היא לשאול מדוע ילד אחד אינו דומה לאחר. "לא. הוא יוסי והוא מדהים. הוא נשמה אלוקית שניתנה לך במתנה. תאהב את יוסי כפי שהוא ולמרות שהוא, ותיתן לו הזדמנות להצליח. כי אם אתה תאמין בו - הוא יאמין בעצמו".
גם המרדף אחר המסלול הלימודי המקובל נראה לה היום אחרת. היא עצמה התעקשה, השלימה בגרות והגיעה לתואר ראשון, אבל דווקא משום שעשתה את הדרך הזאת היא מבקשת מהורים שלא להפוך אותה למסלול היחיד האפשרי.
"תשחררו, הכול בסדר. לכל ילד יש את הדרך שלו", היא אומרת. "זה לא חייב להיות שביל ישר. אם אני מגיעה למטרה שלי, אני יכולה להגיע בהמון דרכים".
המסר הזה קיבל עם השנים צורה נוספת - ספר שכתבה ושמו "המתנה". הרעיון נולד בעקבות הקשר המיוחד עם אביה, שנפטר לפני 14 שנה. הוא היה זה שלימד אותה להביט בהפרעת הקשב לא רק כקושי אלא גם כמתנה, אך במשך שנים היא לא העזה להפוך את הרעיון לספר.
הרגע ששינה זאת הגיע אחרי לידת בתה הצעירה, נעמה. לב מתארת לידה קשה, שבסופה, זמן קצר לאחר שקיבלה את התינוקת לידיה, התעלפה. הדולה שהייתה לצדה תפסה את התינוקת. כשהתעוררה, מספרת לב, הגיעה אליה תחושה עזה שהיא אינה מוכנה להשאיר את הסיפור שהיא נושאת בתוכה בלתי כתוב.
"אני קמתי עם הארה מטורפת, אלוקית, שאין מצב שהייתי, חס ושלום, עוזבת את העולם הזה ולא כותבת את הספר הזה. ופשוט התחלתי לכתוב".
כתיבת הספר נמשכה כארבע שנים, ובתוך התקופה הזאת נכנסה לחייה התמודדות קשה נוספת. בעלה חלה כשנעמה הייתה בת שנה ושמונה חודשים, ובהמשך נפטר. גם ממנו נכנס משהו אל תוך הספר. בעלה, היא מספרת, היה טבח ובהמשך עשה הסבה מקצועית לאח; נועה, גיבורת הספר, אוהבת מאוד לבשל.
במרכז העלילה עומדת נועה, נערה שלב מתארת כדומה לה מאוד ובו בזמן שונה ממנה. הספר מלווה אותה בהתמודדות עם הקשיים, בניסיון לא לוותר לעצמה, בדרך לבגרות וגם בתהליך של חזרה בתשובה. בתוכו שזורים גם שירים שלב כתבה לאורך חייה.
אבל מעל לכל נמצא שם הקשר בין נועה לאביה - אב שמאמין בבתו עד שהיא מצליחה להאמין בעצמה. מבין הדמויות בספר, מספרת לב, דווקא אותו ניסתה לכתוב קרוב ככל האפשר לדמותו של אביה שלה. גם האובדן שלו נכנס לסיפור מתוך החוויה האישית שעברה.
"אבא גרם לי להבין שאני מיוחדת ואני טובה איך שאני, כפי שאני ולמרות שאני", היא אומרת. "ואהב אותי תמיד, זכרונו לברכה".
לכן היא אינה רואה ב"המתנה" רק סיפור אישי. מבחינתה הוא מיועד להורים, לאנשי חינוך, לבני נוער ולמטפלים - לכל מי שיכול להיות אותו מבוגר אחד שמביט בילד אחרת. היא מבקשת מהורים לראות לא רק את הציון שלא הגיע או את מה שהילד עדיין אינו מצליח לעשות, אלא גם את מה שכבר נמצא בו.
"תאמינו בילד שלכם", היא אומרת. "תראו את הפוטנציאל שלו, תשבחו אותו על הדברים הטובים. להסתכל על מה שיש בו ולא על מה שאין בו".
גם לילדים ולבני הנוער שמתמודדים עכשיו עם התחושה שהיא הכירה היטב - שהם שונים, שהמסלול קשה להם יותר, שאחרים מצליחים במקום שבו הם שוב נכשלים - היא מבקשת להעביר את המשפט שליווה אותה לאורך הדרך: כישלון אחד אינו סוף הדרך.
"גם אם קיבלתי שישים, תמיד יש מועד ב'. תמיד אפשר לנסות שוב. הדרך לא נגמרה פה. יש הרבה, הרבה שבילים".
החלום שלה כעת הוא שהספר יגיע לבתי ספר ולאוניברסיטאות, אבל מאחוריו נמצא חלום רחב יותר. אחרי הילדה שהרגישה שונה, המורה שאמרה שלא תעשה בגרות, האב שהתעקש להאמין בה והספר שנולד מתוך האובדן והחיים עצמם, לב מבקשת להשאיר מסר אחד: "כל אחד צריך אדם שיאמין בו, יתמוך בו וייתן לו את הכלים להצליח".