יש רגעים שבהם אתה מסתכל על המציאות ואומר לעצמך: וואלה, האמת שאין פה באמת שאלה. המספרים כבר החליטו. התנאים הכריעו. כל הקלפים מונחים על השולחן, וכולם פונים לכיוון אחד.
יודעים כמה פוסטים אני מקבל ביום מרווקים ורווקות שמבחינתם סיפור החיים שלהם הולך למקום מאוד ברור? או מזוגות שצריכים בכל בוקר להסתכל לסטטיסטיקה בלבן של העיניים, ובכל זאת לאסוף את שאריות האמונה שעוד נשארה להם ולהאמין שאולי, אולי, הם עוד יוכלו להוריד נשמות לעולם הזה ולממש את ההורות שלהם?
ואז מגיעה טיסה FZ1073 של פליי דובאי ומזכירה לנו שלחיים יש לפעמים תסריטים שהסטטיסטיקה פשוט לא קיבלה מראש. והקב"ה, טוב, הוא שוב מוכיח לנו שהוא התסריטאי המופרע ביותר שיש, כי רק הוא מסוגל לכתוב ולביים סצנות שהיו נפסלות אפילו בקטגוריית ה"סיינס פיקשן".
ביום רביעי, 30 בספטמבר, המריאה הטיסה מדובאי בדרכה לתל אביב. לפי רויטרס, שהתבססה בין השאר על גורמים ישראליים, במהלך הטיסה אירע עימות חמור בתא הטייס: הקברניט נפצע, המטוס צלל כמעט 14 אלף רגל בתוך פחות מחצי דקה, ונוסעים ואנשי צוות הצליחו להיכנס לתא הטייס ולהשתלט על האירוע.
שני טייסים נוספים שהיו במקרה על המטוס סייעו בהמשך, והמטוס נחת בשלום בטבוק שבסעודיה. לפי הדיווח, על המטוס היו 174 בני אדם, וכולם הגיעו בסופו של דבר לישראל. נסיבות האירוע והמניע עדיין נחקרים, ולכן ראוי להיזהר מקביעות שטרם הוכחו.
עכשיו תעצרו שנייה. קברניט פצוע. מטוס שצולל אלפי מטרים. תא טייס שאיבד את שגרת השליטה שלו. עשרות משפחות שמחכות בארץ. כשאתה מחבר את הנתונים האלה בראש, משהו בתוכך כבר מתחיל להתכונן לגרוע מכול.
אבל אז מגיע הדבר המדהים: אנשים פועלים. אשכרה יוצאים מהקיפאון שלהם, מהסרט הרע, מההכחשה - ופועלים. שוב הגן הישראלי והמופלא הזה מתפרץ החוצה כמו חץ מקשת, כמו לבה רותחת, ועושה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב: לשרוד.
מישהו רץ קדימה. מישהו מסייע. מישהו אחר יודע בדיוק מה לעשות. ובמקרה, או בהשגחה - יור ניים איט, כל אחד יבחר את המילה שלו - יש במטוס עוד אנשי מקצוע שמסוגלים לעזור להשיב אותו לשליטה.
כאילו, סליחה, יש טייס במטוס?
מה הסיכוי? לא באמת, מה הסיכוי שדווקא במטוס שלכם יהיה טייס שאיבד את זה, ובנוסף יהיו בין הנוסעים טייסים שיכולים לסייע?
ושוב, בפעם המי יודע כמה, מסתבר שאין דבר שאהוב על אלוהים כמו להשאיר את הסטטיסטיקה על ממתינה, מתחת לשלט ניאון אדום וזוהר: "הלכתי ותיכף אשוב".
אחד מבני המשפחות שחיכו בנתב"ג אמר לערוץ 7 אחרי האירוע: "היו פה הרבה ניסים". הוא סיפר שבנו ושני נכדיו היו על המטוס, ושבמשך זמן לא ידע מה באמת התרחש בשמים.
אבל יודעים מה? נדמה לי שיש כאן שיעור חינוכי גדול הרבה יותר מסיפור תעופה. כי כמה פעמים בחיים הילדים שלנו, וגם אנחנו, מביטים במצב מסוים ומחליטים שכבר אין סיכוי? הציון נמוך מדי. הסיכויים להתקבל קטנים מדי. כולם טובים ממני. כבר נכשלתי פעם אחת. הנתונים נגדי.
אנחנו אוהבים סטטיסטיקה משום שהיא מעניקה לנו תחושה שהעולם צפוי. אלא שאם נבחן את זה, נגלה שגם הסטטיסטיקה עצמה מספרת סיפור מעניין.
מחקר שפורסם ב-2018 בכתב העת Safety Science ובחן 2,100 תאונות של מטוסי נוסעים מסחריים בשנים 1990-2014, מצא שב-81% מהתאונות כל יושבי המטוס שרדו, ובכ-90% מהתאונות היה לפחות ניצול אחד. שיעור ההישרדות הממוצע שנמצא במחקר היה 86.3%.
כלומר, אפילו כשאנחנו שומעים את צמד המילים המפחיד "תאונת מטוס", התמונה שהמוח מצייר לנו אינה בהכרח התמונה שהנתונים מציירים.
וזה אולי המסר שכדאי לקחת מהטיסה הזו לכיתה, לסלון ולחיים. אסור ללמד ילדים להתעלם מסיכונים. להפך. צריך ללמד אותם להסתכל למציאות בעיניים, להכיר בנתונים ולהיערך נכון. אבל אסור גם ללמד אותם שהנתונים הם גזר דין.
יש הבדל עצום בין "המצב קשה" לבין "הכול אבוד". לפעמים כל הנתונים מסתדרים נגדך, ואתה עדיין מגלה בתוכך כוח שלא הכרת. לפעמים מגיע האדם הנכון ברגע הנכון. לפעמים נפתחת דלת שלא ידעת שקיימת. ולפעמים מטוס שכבר נדמה שהוא בדרך למטה, מתיישר וחוזר הביתה.
לא תמיד זה קורה. אבל לפעמים כן. וה"לפעמים" הזה הוא אחת הסיבות היפות ביותר לא לוותר מוקדם מדי. ביהדות אוהבים לקרוא לזה אמונה.