יועז הנדל רוצה לשבור את החלוקה שמעצבת את מערכת הבחירות: מצד אחד גוש נתניהו והחרדים, מצד שני הגוש שמבקש להחליף אותו.
יו"ר מפלגת המילואימניקים והכלכלית מגדיר את עצמו ואת מפלגתו כימין, אבל מבהיר כי מבחינתו השתייכות לימין אינה מחייבת נאמנות פוליטית לראש הממשלה בנימין נתניהו. להפך: הוא מציב את סוגיית הגיוס כתנאי מרכזי לכל ממשלה עתידית - וקובע כי המפלגות החרדיות צריכות להישאר מחוץ לקואליציה.
"אני ימני, חד-משמעית, וגם המפלגה שלנו היא מפלגה ימנית", אומר הנדל בריאיון לערוץ 7. אלא שמיד אחר כך הוא מנסח מחדש את המושג כפי שהוא מבין אותו: "ימני זה בן אדם שמשרת בצבא, ונלחם ומגן על המולדת, ושומר על שטחי המולדת, ודואג לכלכלה חופשית ולתחרות. זה ימין בכל ההגדרות. ימין זה לא לתמוך בבן אדם אחד".
מכאן נגזרת גם המפה הפוליטית שהוא מצייר. הנדל אינו מוכן להשלים ממשלת 61 של נתניהו והמפלגות החרדיות, אך באותה נשימה מתנגד גם לממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. מבחינתו, דווקא המרחב שבין שני הגושים הוא המקום שבו מפלגתו מבקשת לפעול.
"אני לא בגוש של נתניהו והחרדים", הוא אומר, ומפנה ביקורת גם לעופר וינטר, שלדבריו נמצא בתוך הגוש הזה. "כשאתה יושב עם נתניהו וחרדים - לא יהיה גיוס". מנגד, הוא מוסיף כי אינו רוצה גם "גוש כזה של איזנקוט והמפלגות הערביות", שלדבריו לא יוכל לייצר פתרון יציב.
הנדל מאמין שמפלגתו תוכל להפוך את המבנה הזה. הוא טוען כי היא שואבת תמיכה הן ממצביעי הקואליציה והן ממצביעי האופוזיציה, ומשוכנע כי ביום הבחירות תתרחש "הצבעת מחאה" בעקבות שנות המלחמה והמחיר ששילמו המשרתים ומשפחותיהם. "אנחנו נהיה הפתעת הבחירות", הוא חוזר ואומר. הטענה הזו היא תחזית פוליטית שלו; סקרים שפורסמו בספטמבר הציגו תמונה משתנה לגבי כוחה של הרשימה, ובחלקם היא עמדה סביב אחוז החסימה. וואלה
בלב הקמפיין שהוא מציג נמצאת סוגיית השירות. הנדל אינו מסתפק בדרישה לגייס חרדים שאינם לומדים תורה, וגם אינו ממהר לקבל מראש מכסה מוסכמת של פטורים ללומדי תורה. מבחינתו, השלב הראשון הוא יצירת כלל ברור של חובות וזכויות.
"כל אזרח ישראלי, לא משנה מה הוא - ערבי, חרדי, חילוני, שמאלני, ימני - צריך לעשות משהו למען המדינה", הוא אומר.
את העיקרון הזה הוא מבקש לתרגם גם לצעדים כלכליים ואזרחיים. "מוסד שמעודד השתמטות ומחנך את תלמידיו להשתמטות לא צריך לקבל שקל מהמדינה", הוא אומר. לדבריו, אדם שבחר שלא לבצע שירות צבאי או לאומי לא צריך להיות זכאי לאחר מכן להתקבל למשרה ממשלתית. במקביל הוא מבקש להפנות העדפה דווקא למי ששירתו.
הנדל דוחה גם את הטענה שלימוד תורה ושירות צבאי חייבים לעמוד בסתירה. הוא מציע מודלים המשלבים בין השניים, ובהם ישיבות שיוקמו בבקעה ובגבול מצרים וישלבו לימוד תורה עם שירות והגנה על האזור. "אפשר לייצר הרבה מאוד אפשרויות", הוא אומר. "בוא קודם כול נממש את החוק, בוא קודם כול נעצור את התקציבים שעוברים למי שלא משרת".
הוויכוח על הגיוס, מבחינתו, אינו רק שאלה של שוויון בנטל. הנדל קושר אותו ישירות לתפיסת הביטחון שלו וללקחי המלחמה. הוא תומך בהמשך אחיזה ישראלית בנקודות אסטרטגיות וברכסים שולטים, אך טוען שאי אפשר להחזיק בהם לאורך זמן ללא כוח אדם מספיק.
"צריך חיילים", הוא אומר. "מחזיקים עם חיילים, boots on the ground, אין המצאה אחרת. זה היה לקח מהמלחמה".
מתוך אותה תפיסה הוא מותח ביקורת חריפה גם על נתניהו. הנדל אומר כי הוא רואה בראש הממשלה אחראי ל-7 באוקטובר, אך לצד זאת מייחס לו הישגים בפעולות שבוצעו מאז במהלך המלחמה. הוא מזכיר לחיוב את הפעילות בלבנון ואת האחיזה במיקומים אסטרטגיים, ומדגיש כי בעיניו ישראל צריכה להמשיך להחזיק ברכסים הגבוהים.
אלא שכאן, לטענתו, נמצאת הסתירה: מי שרוצה להחזיק בשטח חייב לדאוג שיהיו מספיק חיילים שיעשו זאת. "אם אתה לא מצליח להחזיק חיילים ואין לך מספיק חיילים כדי להחזיק את זה, אז אתה מוותר על השטח", הוא אומר.
הביקורת שלו אינה נעצרת בנתניהו. גם בצלאל סמוטריץ' נמצא במוקד. הנדל דוחה את ההצהרות בדבר גיוס חרדים שאינם לומדים תורה וטוען כי המבחן הוא בתוצאה לאחר שנות מלחמה. לדבריו, דווקא בזמן שבו צה"ל נזקק לכוח אדם, היה על חברי הקואליציה לפעול להרחבת מאגר המתגייסים.
"מה אכפת לי המילים שלו?", הוא תוקף. "אנחנו שלוש שנים במלחמה. בזמן המצוקה הכי גדולה של עם ישראל סמוטריץ' ייצג את האינטרסים של המפלגות החרדיות. לא גייסו אחד".
עם זאת, המחלוקת החריפה אינה הופכת את הנדל ליונה מדינית. להפך. הוא מדגיש את תמיכתו בהתיישבות ביהודה ושומרון ובפרויקט החוות, ומתנגד למדינה פלסטינית. מבחינתו, תפיסת ההתיישבות היא חלק מאותה תפיסת ביטחון שמחייבת שליטה בשטח.
"אני בעד ההתיישבות ביהודה ושומרון, אני גם בעד פרויקט החוות", הוא אומר, אך מוסיף כי הישגים בתחום ההתיישבות אינם יכולים, מבחינתו, לפצות על הכשל שהוא מייחס לממשלה בסוגיית כוח האדם בצבא. "זה לא נותן תירוץ לפגיעה בעם ישראל ולא נותן תירוץ לפגיעה בביטחון שלנו".
החזון שלו מתרחב מעבר ליהודה ושומרון. הנדל רוצה חוות חקלאיות בנגב, יישובים חדשים בבקעת הירדן והסטת אוכלוסייה מהמרכז אל הנגב, הגליל והבקעה. הוא מדבר על מהלך התיישבותי רחב היקף שבו גם למשרתי המילואים יהיה מקום מרכזי.
"אני רוצה להקים יישובים, בהתחלה מילואימניקים משרתים כמה שיותר", הוא אומר. "אנחנו צריכים להוציא את האוכלוסייה מהמרכז לנגב, לגליל, לבקעה, מזרחה כמה שיותר, ולעשות את זה בתצורה של פרויקט לאומי ענק".
השילוב הזה - קו מדיני ימני לצד התנגדות לשותפות קואליציונית עם המפלגות החרדיות - הוא בדיוק המרחב הפוליטי שהנדל מבקש לכבוש. כאשר הוא נשאל אם מטרתו היא לכפות על נתניהו וגדי איזנקוט לשבת יחד, הוא נמנע מלהכתיר מראש ראש ממשלה או להציג נוסחה סגורה. מבחינתו, עצם כניסתה של מפלגתו בכוח משמעותי לכנסת תאפשר להרכיב קואליציות שאינן אפשריות בלעדיה.
"אני רוצה שיהיה ראש ממשלה שהביא הכי הרבה מנדטים ציוניים", הוא אומר. "ברגע שאנחנו קיימים, אפשר להקים ממשלה ציונית. זה כבר משנה את המאזן".
גם יאיר גולן, מבחינתו, מתקשה להשתלב בממשלה שהוא מתאר. הנדל מצביע על הפערים בסוגיות ההתיישבות והמדינה הפלסטינית ומבהיר כי אלה אינם הבדלים שוליים מבחינתו. "הוא לא בעד ההתיישבות ביו"ש, הוא בעד מדינה פלסטינית, אני נגד", הוא אומר, ומכאן מסיק שאינו רואה כיצד יוכלו לשבת יחד בקואליציה שתאמץ את עקרונותיו.
כשהוא מתבקש לחדד עם מי כן יישב, הנדל חוזר שוב ושוב לעקרונות במקום לשמות. "אני מתחייב שתהיה ממשלה ציונית", הוא אומר. התנאים שהוא מציג הם גיוס לכולם, משילות, תמיכה בהתיישבות ביהודה ושומרון, התנגדות למדינה פלסטינית וטיפול ביוקר המחיה.
שני הנושאים האחרונים שמחברים את מפלגתו עם מפלגתו של ירון זליכה, לדבריו, הם השירות והכלכלה. החיבור בין הנדל לזליכה לקראת הבחירות אכן הוצג עם הקמת הרשימה המשותפת ככזה שמתמקד במיוחד בגיוס לכולם ובמאבק ביוקר המחיה. אתר החדשות דבר
עבור הנדל, שני הנושאים אינם נפרדים. הוא מתאר את אותה אוכלוסייה שנושאת לדבריו בנטל הצבאי כמי שנדרשת גם לשאת בנטל הכלכלי. "אותם אנשים שיוצאים למאות ימי מילואים הם גם אלה שמשלמים", הוא אומר. "הם חוזרים הביתה ודפקו אותם בעבודה... המשכנתא שלהם יקרה, הם לא מצליחים לקנות דירה, הם הולכים לסופר". לדבריו, אלה "אותם אנשים שסוחבים את המדינה על הכתפיים" - גם בשירות וגם בכלכלה.
מכאן מגיעה גם אחת ההצהרות הפוליטיות הברורות ביותר שלו בריאיון: לא רק שהנדל אינו מעוניין כעת בשותפות עם המפלגות החרדיות, הוא סבור שהן צריכות להישאר מחוץ למוקדי הכוח למשך תקופה.
"אני לא אביא אותם, אני לא רוצה", הוא אומר. "אני חושב שהם צריכים לשבת בצד לכמה שנים, אחרת לא נצליח".
לקראת סיום הריאיון הוא נשאל גם על הניסיונות שלא הבשילו לחיבור פוליטי רחב יותר ועל האפשרות לרוץ עם דמויות אחרות במערכת הפוליטית. הנדל טוען כי מבחינתו המכשול לא היה שאלת המיקום האישי ברשימה. "אני הייתי מוכן להיות מספר שתיים ושלוש וארבע, מה שהיה צריך", הוא אומר. לדבריו, בסופו של דבר כל אחד מהשותפים האפשריים קיבל את החלטותיו, והוא בחר להמשיך בניסיון לבסס כוח פוליטי שאינו משתייך לאחד משני הגושים.
על חילי טרופר, שהיה שותפו הפוליטי ובהמשך חבר לאיזנקוט, הוא מדבר בחום גם לאחר הפיצול. "חילי הוא חבר שלי ואח ומתפלל איתי בבית כנסת בשבת", הוא אומר. "הוא קיבל החלטה ואני מכבד אותה".
הנדל יודע שהדרך שבחר אינה המסלול הפוליטי הנוח. הוא גם אינו מסתיר זאת. דווקא משום כך הוא מבקש להפוך את המנדטים שבין הגושים למוקד הכוח של הבחירות - אלה שלטענתו יוכלו למנוע עוד סבב בחירות ולכפות מבנה קואליציוני אחר.
"הדרך שלנו היא דרך קשה, היא דרך חתחתים", הוא מסכם. "אבל המנדטים שנמצאים שם הם המנדטים הכי חשובים שיש במדינת ישראל". מבחינתו, זו אינה רק אסטרטגיית בחירות אלא הסיבה שבגללה חזר לזירה: "אם אני יכול למנוע מישראל להתפרק - אני אעשה את זה".