בעודי יושב בסוכה השבוע לומד גמרא באווירת החג. השקט של הלילה עוטף את דפנות הבד, אבל בתוך הראש שלי מתנגן רעש קדוש.
תוך כדי הלימוד המחשבות מחזירות אותי יומיים אחורה, להופעה של הזמר בן צור שהייתי בה עם אשתי וילדיי. למעלה מחמשת אלפים איש עמדו שם מול הכנרת של טבריה, ויצרו את אחד ממופעי קידוש השם הכי גדולים שראיתי בחיי.
בן צור עצמו, עולה על הבמה עם ציציות בחוץ אבל ללא שום כיפה. באמצע המופע היה צמא, לקח כובע מהנגן, בירך שהכל מול כולם ו"אמן" כזה חזק לא שמעתי לאחרונה.
כשעומדים בתוך הקהל הזה, רואים את כל הפסיפס הישראלי. לא כולם שם מקפידים על קלה כחמורה, לא כולם לבושים בצניעות המקובלת, ולא כולם נראים כמו מי שכרגע יצאו מבית המדרש. אבל כשהתחילה המוזיקה, משהו נבקע. חמשת אלפים גרונות זעקו יחד "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". הם שרו ממעמקי הנשמה "אבא תרחם", הזכירו את רבי נחמן, שיום אזכרתו היה בערב המופע עצמו, פשוט חיו את הרגע עם מזרק האמונה של בן צור היודע לחבר "נשמות צמאות".
וכשההופעה הסתיימה, יצאנו כולנו החוצה. נדחסנו בשביל עפר, מאובק ומפותל צועדים יחד בחושך אל עבר המכוניות. באותו רגע הרגשתי שאני חווה מעין יציאת מצרים מודרנית. טור ארוך של יהודים מכל הסוגים, הגוונים והמינים, שצועדים ביחד אחרי שחוו סוג של התעלות רוחנית. הרגשתי חיבור עמוק, פיזי וממשי. הבנתי עד כמה השירים האלה, המילים האלו, הם הדבק של הדור שלנו.
(גילוי נאות: בשנה האחרונה אני יוצר שירים ומפיק בבינה מלאכותית בעיקר בנושאי אמונה וחיבור ויש באמת צמא לזה).
אנחנו חיים בתקופה מטורפת שלעיתים נראית מלאה בסתירות. זה דור שיכול לעמוד עם הופעה חיצונית רחוקה מההלכה, אבל הלב שלו בוער מאמונה. ראינו את זה רק לאחרונה בתיעוד מאותו מטוס שנקלע למצוקה נוראית. ברגעי האימה, כשהנוסעים היו בטוחים שהם הולכים להתרסק, התפרצה מהם לא פאניקה אילמת אלא זעקה אחת שקרעה את השמיים: "שמע ישראל". זו האמת היהודית הפנימית שבנו, זו שמדברת בעוצמה בדיוק ברגעי האמת. ורק אחר כך, כשהסכנה חלפה והם הבינו שניצלו, המטוס כולו רעד משירת " עוד אבינו חי" ו"מזמור לתודה".
זה הדור שלנו. שמעתי לא מזמן את הזמר נעם בתן מתראיין בפודקאסט. הוא אמר שם משהו שתפס אותי חזק. הוא הסביר שהוא לא שומר תורה ומצוות או שומר שבת כרגע, אבל ברגע שזה ירגיש לו נכון הוא יעשה את זה. זה הלו"ז של הדור הזה, עשייה מתוך חיבור אישי ולא רק מתוך חיוב הלכתי יבש. זה דור שלא עובד על אוטומט ולא מקבל שום דבר בכפייה או מתוך פחד. זה דור שדורש להרגיש, שמחפש אותנטיות. ברגע שהם ירגישו שזה שלהם, שהתורה מדברת אליהם, הם ירוצו אליה מעצמם.
מול הדור הזה, התפקיד שלנו הוא לא להטיף אלא למצוא את כף הזכות. להסתכל מעבר לג'ינס הקרוע או לחולצה הקצרה, ולראות את הנשמה שצמאה למים חיים. ה' נותן כוח לעמו, אבל הוא גם בוחן איך אנחנו מסתכלים זה על זה. אין זמן מדויק יותר להבין את זה מאשר חג הסוכות. אנחנו יושבים בסוכה, מזמינים את האושפיזין ואוחזים בארבעת המינים. אנחנו לא יכולים לקיים את המצווה רק עם האתרוג המהודר שיש בו טעם וריח. אנחנו חייבים את הערבה, זו שלכאורה אין בה כלום, ולאגד אותה חזק יחד עם כולם.
המהות של "ושמחת בחגך" היא השמחה השלמה. לשמוח בכל המינים, לשמוח עם כל הסוגים, לשמוח בעם ישראל בדיוק כפי שהוא עם כל המורכבות שלו. כשאנחנו מצליחים לאגד את כולם באהבה, בלי לשפוט ורק מתוך אמונה, רק אז אנחנו מבינים שהדור הזה לא הולך לאיבוד. להפך, הוא צועד ביחד על שביל עפר, בדרך לגאולה.