יש אמא אחת ששלומית לביא חושבת עליה דווקא כשהגשם מתחיל לרדת. מבחינת אותה אם, היא מספרת, הטיפות בחוץ מביאות איתן רגע נדיר של הקלה. לא מפני שהכאב נעלם, אלא מפני שלכמה שעות לפחות היא יכולה להפסיק להילחם.
"כל פעם שקצת מטפטף היא נרגעת", מספרת לביא. "היא יודעת שאם יש גשם בחוץ היא לא יכולה לצאת להילחם על הילדים. אז כל פעם שיורד גשם היא מרגישה ברכה, שהיא עכשיו רגע יכולה לעצור ולנשום ורגע לחזור להיות מישהי".
הסיפור הזה, מבחינת לביא, הוא הרבה יותר מתיאור של מצוקה הורית. הוא ממחיש את אחת הטענות המרכזיות שהיא מבקשת להשמיע ביחס למשפחות שמתמודדות עם נתק בין ילדים להוריהם: דווקא ברגע שבו החרדה דוחפת את המבוגרים לפעול, להיאבק, לפנות לבית המשפט, לדרוש טיפול או לנסות שוב ושוב להגיע אל הילד - לפעמים הדבר הנכון הוא לעצור.
"יש איזשהו דחף מערכתי כאילו אפשר לכפות קשר", היא אומרת. "אבל אין כפייה בקשר כמו שאין כפייה בתורה או ברוח או ביהדות או באהבה או באמונה. אין כפייה".
לביא, עובדת סוציאלית בעצמה, עוסקת בליווי פרטי של משפחות ובהכשרת אנשי מקצוע. אל התחום היא לא הגיעה רק מתוך עבודה מקצועית. לדבריה, דווקא משבר אישי והמפגש שלה עם המערכת במהלך הליך גירושים פתחו בפניה עולם שלא הכירה - אף שכבר עבדה קודם לכן בשירותי הרווחה.
"אם מישהו היה מספר לי את הדברים שאני ראיתי, לא הייתי מאמינה", היא אומרת. "הייתי אומרת: אין סיכוי, אני עובדת סוציאלית".
החוויה הזאת גם החזירה אותה שנים לאחור, למפגש עם אם שילדתה הוצאה לפנימייה. אותה אם ביקשה ממנה עזרה, ולביא, אז עובדת סוציאלית שכבר הכירה את המערכת מבפנים, התקשתה להאמין לתמונה שהוצגה בפניה. "אמרתי לה: תקשיבי, אני לא מאמינה שיש עובד סוציאלי שקם בבוקר ורוצה לעשות רע".
אחרי שחוותה בעצמה הליך משפחתי מורכב, היא מספרת, חזרה אל אותה אישה והתנצלה. "אמרתי לה: אני חייבת לך סליחה ענקית, עצומה. כי אני לא ראיתי את מה שאת חווה. לא ידעתי, לא האמנתי, לא הבנתי, לא הכרתי".
מאותו רגע, לדבריה, התחילה לחקור. בתחילה הייתה משוכנעת שהחוויה שלה חריגה, אולי תוצאה של רצף טעויות או נסיבות נקודתיות. אלא שאז, היא מספרת, הגיע עוד סיפור ועוד סיפור. כשהחלה לפרסם את הדברים ברשתות החברתיות, הפניות התרבו.
"הגיעו אליי אלפים", היא אומרת. "ברמה שהיום אני מחזיקה מנהלת פניות". לדבריה, מנהלת הפניות שלה עשויה לטפל ב-50 עד 70 אינטראקציות עם פונים ביום.
את אחת הבעיות המרכזיות היא מזהה בעומס הכבד המוטל על שירותי הרווחה. לביא טוענת כי הגידול באוכלוסייה לא לווה בהתאמה מספקת של תקנים ומשאבים, ובמקרים שבהם נדרש תסקיר לבית המשפט - הפער הזה מקבל משמעות דרמטית.
במחלוקת בין הורים, היא מסבירה, בית המשפט נדרש לעיתים להכריע בשאלות שישפיעו באופן עמוק על חיי הילדים והוריהם. העובד הסוציאלי לסדרי דין פוגש את בני המשפחה, אוסף מידע ומגיש לבית המשפט תסקיר הכולל המלצות. מבחינת ההורים, ההמלצה הזאת יכולה להיות בעלת משקל מכריע בשאלה כיצד ייראו חיי המשפחה מכאן והלאה.
לטענת לביא, הבעיה מתחילה כאשר איש המקצוע נדרש לבצע משימה רגישה כל כך תחת עומס שמאפשר לו להקדיש לתיק זמן מועט בלבד. היא מציגה בשיחה נתונים שלדבריה נאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת ביוני 2026, וטוענת כי חלק מהתסקירים נעשים בידי עובדים שלא עברו את ההכשרה הנדרשת לתפקיד. מבחינתה, כשמדובר בילדים ובחסרי ישע, אי אפשר להתייחס לכך כאל כשל טכני. "את מדברת על דברים שהם חיים ומוות. אלה דיני נפשות".
הביקורת שלה חריפה, אך היא מקפידה להפריד בין המערכת לבין העובדים שבתוכה. "העובדים הסוציאליים מגיעים למקצוע מכוונות טובות, מרצון טוב", היא מדגישה. "אני עובדת סוציאלית בעצמי, עבדתי ברווחה, אני מכירה את החומר האנושי. אבל עם כוח גדול יש אחריות גדולה, וברגע שאין משאבים וברגע שאין יכולת אמיתית לבצע את התפקיד - קורות הרבה עוולות".
לביא מותחת ביקורת גם על המשקל שמקבלים תסקירים בהליכים משפטיים ועל הקושי, לדבריה, לבחון אותם לעומק. היא מתארת מקרים שבהם, לטענתה, החלטות כבדות משקל התקבלו על בסיס היכרות מצומצמת עם המשפחה, וטוענת כי בתי המשפט אינם מאפשרים תמיד בירור מספק של התשתית שעליה נשענות ההמלצות.
אחד המקרים שהיא מספרת עליהם נוגע לאב שהציג בפניה, לדבריה, תמונות המעידות על קשר חברי קרוב בין אם ילדיו לבין עובדת סוציאלית שהגישה בעניינו דוחות. לביא ראתה בכך חשש לניגוד עניינים וטענה כי לאב היה קשה להביא את הטענה לבירור ממשי בבית המשפט.
היא מביאה את הסיפור הזה כדוגמה לתחושת חוסר האונים שעליה מדווחים הורים שמגיעים אליה. לדבריה, רבים מהם חוששים אפילו לפרסם את סיפורם בעילום שם. "רוב רובם של הלקוחות שלי יגידו לי לא", היא מספרת. "מהפחד שהעובד הסוציאלי יתנקם בהם, או שהשופט יתנקם בהם, או שמישהו ירע להם באיזשהו שלב בהליך".
הפתרון שלביא מבקשת לקדם אינו ביטול העבודה הסוציאלית אלא, מבחינתה, דווקא חיזוקה ושינוי האופן שבו היא נעשית. היא הקימה את "צדקה ומשפט", שבמסגרתו היא מבקשת להכשיר עובדים סוציאליים ועורכי דין לעבודה בתחום. החזון שלה הוא להרחיב את מקומה של העבודה הסוציאלית הפרטית, כך שאיש מקצוע יוכל ללוות אדם לאורך זמן, להכיר את התיק לעומק ולהגיע לדיונים ולוועדות כשהוא מחזיק בתמונה רחבה.
את ההבדל היא ממחישה באמצעות הזמן שהיא עצמה משקיעה בתיק. לדבריה, היא עשויה להקדיש ללקוח בין עשר לעשרים שעות בחודש, והליווי נמשך לפחות שלושה חודשים. "אין סיכוי שאני נכנסת לתיק בלי שאני מכירה את הבן אדם", היא אומרת. העבודה כוללת לדבריה קריאת חומרים, בחינת ראיות, פגישות ולימוד התיק.
מכאן היא חוזרת אל הסוגיה שמעסיקה אותה במיוחד: ילדים שנותק הקשר בינם לבין אחד מהוריהם.
את הילד היא מדמה לטלית ששני אנשים אוחזים בה. כשהמשיכה משני הצדדים הופכת חזקה מדי, הילד, לדבריה, עשוי לנסות להגן על עצמו באמצעות היצמדות לצד אחד ודחיית האחר. לכן היא מבקשת להזיז לרגע הצדה את המאבק בין המבוגרים ולהביט בילד עצמו.
"רגע שנייה, בואו נפסיק עם השיפוטיות והתיוג", היא אומרת. במקום לצאת מיד למאבק, היא מציעה לעצור ולנסות להבין את המנגנון הרגשי שמאחורי הנתק.
לתפיסתה, הניסיון לכפות חידוש קשר עלול דווקא להעמיק את ההתנגדות. היא מספרת על אב שפנה אליה והציע לשלם 20 אלף שקלים אם תצליח להחזיר את בתו לקשר איתו. תשובתה הייתה חד-משמעית: "מי שאומר לך 'תבוא, תשלם לי עשרים אלף שקל ואני אחזיר לך את הילד' - הוא עובד עליך. אין סיכוי כזה. אין עבודה כזאת, אין מטפל כזה. אין כפייה כזאת. זה לא עובד ככה".
הדימוי שלה הפעם הוא של חבלים שהסתבכו זה בזה. "ניתוק קשר זה ממש חבלים פסיכולוגיים שיושבים לילד בפנים", היא אומרת. כשמושכים קשר בחבל בכוח, הוא רק מתהדק. "איך אנחנו פותחים קשר? בעדינות. אתה חייב להתיר אותו לאט לאט, לתת את הזמן".
ילדים, היא מזכירה, אינם מבוגרים קטנים. כאשר שני ההורים נמצאים בעימות חריף, ילד צעיר עשוי להתקשות להכיל את האפשרות ששני האנשים שהוא אוהב נמצאים בקונפליקט ועדיין להישאר קשור לשניהם. "בתפיסה הילדותית יש טוב ויש רע, יש אחד שאני איתו, יש אחד שאני לא איתו. אני צריך לתמוך במישהו, אני צריך לעזור, אני צריך להיות נאמן".
מכאן גם ההתנגדות שלה לשימוש גורף במושג "ניכור הורי". מבחינתה, התיוג עלול להסיט את המבט מהילד ומהמצוקה שהוא עצמו חווה. "כשאתה מתייג ילד כמנוכר, אתה מאבד את הילד", היא אומרת. "צריך להיות בחמלה כלפיו. בחמלה, בהבנה, בעין טובה".
הדברים אינם קלים במיוחד להורה שלא ראה את ילדיו במשך חודשים או שנים. החרדה, הגעגוע והפחד שהקשר אבד עלולים להוביל לעוד ועוד ניסיונות ליצור מגע - הודעות, מתנות, ברכות, פניות והליכים. לביא מזהירה שגם מחוות שנראות להורה טבעיות עלולות, במצבים מסוימים, להכאיב לילד ולהזכיר לו שוב ושוב את עצם הנתק.
לאב שלא פגש את ילדיו במשך כשנתיים וחצי היא אמרה משפט שמזקק אולי יותר מכל את תפיסתה: "כגודל ההיעדרות שלך, גודל הנוכחות שלך".
היעדרות, מבחינתה, אינה מחיקה. גם ילד שממשיך בשגרת חייו ואפילו מציג כלפי חוץ אדישות, עשוי לשאת בתוכו את החסר. "החור שאתה לא נמצא בו, שאתה לא ממלא להם, הם חיים אותו יום יום", היא אומרת. "אין דבר כזה לנתק קשר. ילד גם בגיל 40 יחפש אבא. גם בגיל 60 יחפש את אמא".
הקשר בין הורה לילד, היא טוענת, עמוק מהשאלה אם מתקיימים כרגע מפגשים. דמויות האב והאם נטמעות בזהותו של הילד ומשפיעות עליו גם כאשר היחסים קשים ומורכבים. דווקא משום כך, היא סבורה שהדרך לשיקום אינה בהכרח הסתערות על הקשר אלא מתן זמן למשפחה שעברה טלטלה.
"לפעמים צריך לתת לבצק לתפוח", היא אומרת. "כי קרה פה טלטלה, כי היה משבר, כי גם אתם נשברתם ולפעמים גם הילד נשבר, וצריך להכיל את זה ולתת לזה מקום".
אותה תפיסה היא מחילה גם על סבים וסבתות המבקשים לחדש קשר עם נכדיהם באמצעות בית המשפט. בעיניה, מערכת משפטית יכולה לקבוע הסדרים, להטיל סנקציות ולקבל החלטות - אבל היא אינה יכולה לייצר בכוח מערכת יחסים.
"אם אנחנו נחשוב שבית המשפט יפתור לנו מערכות יחסים ודינמיקות מורכבות במשפחה, אנחנו לא נגיע רחוק", היא אומרת. "להפך, אנחנו נרחיק את הפתרון".
בתוך שיח טעון, שבו כל צד עשוי להרגיש שהוא נלחם על הדבר היקר לו ביותר, לביא מבקשת להציע תנועה הפוכה: פחות משיכה בחבל, פחות תיוג, פחות אמונה שכוח יכול לתקן קשר שנשבר. לא ויתור על הילד, היא מדגישה, אלא הכרה בכך שלפעמים הדרך אליו דורשת זמן.
"לפעמים הדרך הנכונה היא להוריד את הרגל מהגז", היא מסכמת, "רגע לעצור ולנשום".