בעוד שעות אחדות ייצאו המוני יהודים להקפות של שמחת תורה, יחבקו את ספרי התורה וירקדו איתם.
דווקא בתוך הרגע המוכר הזה מסתתרת, לדברי הרב פרופ' יצחק כהן, שאלה גדולה: מדוע בעצם אנחנו רוקדים עם ספר חוקים? ולא סתם ספר חוקים - אלא כזה שמציב בפני האדם שורה ארוכה של איסורים, מגבלות וגבולות.
בעיני הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, התשובה לשאלה הזאת נוגעת בלב מהותו של שמחת תורה - ובמידה רבה גם בלב הקשר שבין האדם המאמין לבוראו.
כדי להסביר את הרעיון מביא הרב כהן משל למלך שגזר עונש מוות על אחד מעבדיו לאחר שמרד בו. המלך הורה להמתין שבועיים עד לביצוע גזר הדין. כשהגיע המועד שלח את עבדיו להביא את העבד שנידון למוות. אלא שהם חזרו וסיפרו למלך על מחזה מפתיע: העבד רוקד בדבקות ובשמחה עם ספר החוקים של המלך. המראה הזה, על פי המשל, משנה את יחסו של המלך. מי שרוקד באהבה עם ספר חוקיו של המלך אינו נראה עוד כמי שמבקש למרוד בו.
הרב כהן מוצא בכך משל לימים שמיום הכיפורים ועד שמחת תורה. לאחר ימי הדין, מגיע הרגע שבו עם ישראל לוקח לידיו את ספר התורה ופשוט רוקד איתו. "הקב"ה אומר: תראו את העם שלי, איך הוא רוקד עם ספר התורה שלי, איך הוא שמח עם הספר הזה", אומר הרב כהן. "וזה ספר החוקים שלו. זה ספר שבא למעשה להגביל אותו". ובהתאם הקב"ה משנה את יחסו לעם.
דווקא כאן נמצא בעיניו אחד הסודות הגדולים של החג. "יש משהו מאוד מיוחד בכך שאנחנו רוקדים עם ספר סגור", מדגיש הרב כהן. "לא מתוך לימוד ומתוך הבנה של טעמי מצווה ספציפית. לא, כי אם עם ספר סגור. כלומר אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. זה הייחוד של קבלת 'נעשה ונשמע'. זהו רגע שבו האדם מבטא את עצם הקשר שלו לתורה ולמי שנתן אותה".
השאלה מתחדדת עוד יותר כאשר זוכרים שהתורה אינה ספר שמבקש רק להעניק לאדם נחמה. היא דורשת ממנו, מצווה עליו ולעיתים מגבילה אותו. ובכל זאת, פעם בשנה עם שלם מוציא את ספר התורה מארון הקודש והופך אותו למרכזו של מעגל שמחה.
הרב כהן מסביר כי התשובה לשאלה נמצאת באופן שבו האדם מבין את תפקידן של המצוות. אם הן נתפסות רק כמערכת של איסורים והוראות, קשה להבין את השמחה. אבל כאשר הן נתפסות ככלים שנועדו לרומם את האדם ולחבר אותו אל בוראו - התמונה משתנה. לדבריו, המצוות אינן רק תכלית בפני עצמן, אלא עיקר מטרתן היא להרים את האדם לחיבור ודבקות בבורא העולם".
את הרעיון הזה ממחיש הרב כהן באמצעות סיפור על אדם שבא אל רבו והתריס בפניו כי הוא מתפלל על פרנסה ובריאות ועוד אך נוכח לדעת לצערו כי בקשותיו לא נענות. הרב הפך את נקודת המבט של השואל והשיבו: "משאלתך עולה כי אתה מניח שהצרכים שלך הם העיקר, והתפילה נועדה לספק אותם. אך האמת היא הפוכה: החיבור לבורא והתפילה הם העיקר. והחוסרים שלך באו לחזק את הקשר הזה. הם משרתים את התפילה ולא להיפך".
הרב כהן מסביר כי ברגעים שבהם הביטחון האנושי מתערער, האדם עשוי לגלות ביתר עוצמה את הצורך להרים את עיניו למעלה. מצוקה רפואית, קושי כלכלי או מצב שבו נדמה שכל המשענות הרגילות אינן מספיקות, יכולים להפוך את התפילה מדבר שבשגרה לקשר קיומי המעניק חוסן. הרב כהן ציין כי על כך הרחיב בספרו "התנערי מעפר קומי" שיצא לאור בימים האחרונים בהוצאת בית אל ונכתב בעקבות המערכה שהחלה ביום שמחת תורה - השבעה באוקטובר. הספר נכתב על פי סדר פרשיות השבוע והמועדים והוא מציע לקורא מקור להתמודדות עם אתגרי השעה והתקופה .
השיחה קיבלה ממד טעון במיוחד כאשר עוזי ברוך העלה את סיפורם של החטופים, ואת עוצמת האמונה שיכולה להיוולד במצב שבו אדם חש שאין עוד גורם אנושי שהוא יכול להישען עליו. הרב כהן התייחס לעדויות ששמע מחטופים ששבו, ובהם עומר שם טוב ואליה כהן, שסיפרו שהם מתגעגעים כביכול לתקופת השבי בה חשו קרבה אין סופית לבורא, והיא שנתנה להם כח להתמודד עם המציאות הקשה. כהן המשיך וציין כי התורה אפוא אינה רק מערכת הוראות, אלא דרך שמאפשרת לאדם להתרומם מעל המציאות המיידית ולמצוא בתוכה תקווה ומשמעות.
גם האמונה עצמה, מדגיש כהן, אינה בנויה על עולם שבו כל התשובות גלויות לעין. להפך. אילו הכול היה ברור ומוכח בכל רגע, הבחירה להאמין הייתה מאבדת ממשמעותה. "האדם המאמין זה אדם שבוחר להאמין. הוא יכול לראות אחרת, אך הוא בוחר לראות את החיים מבעד משקפיים אמוניות. בספרי החדש הרחבתי עד כמה האמונה היא משענת ליום סגריר. אם האמונה היא בחירה בקשר עם בורא עולם, הרי שהריקוד עם ספר התורה הוא אחד הביטויים העוצמתיים ביותר שלה. לא עוד קיום טכני של הוראה או של מצווה כזו או אחרת, אלא שמחה בעצם הזכות להיות חלק מהקשר הזה."
השמחה, מבחינתו, אינה רק תוספת חגיגית לעבודת ה'. היא מספרת משהו על טיב היחסים בין האדם לקב"ה. הרב כהן מבחין בין עבד שמבצע את המוטל עליו מפני שהוא חייב בכך, לבין בן שעושה את אותם הדברים אולם מתוך שייכות ואהבה.
זו גם המשמעות שהוא מוצא בכך שסוכות הוא "זמן שמחתנו". השמחה הופכת את קיום המצווה מאקט של ציות בלבד לביטוי של קשר. האדם אומר לקב"ה: לא רק שעשיתי את מה שציווית עליי - בחרתי לעשות זאת בשמחה.
עבור הרב כהן, זהו הרגע שבו היחסים עם התורה עוברים מן הראש אל הלב ומן החובה אל השמחה. התורה נשארת ספר של מצוות, דרישות וגבולות, אך בשמחת תורה מתגלה מה שנמצא מבחינתו מעבר לכולן: הקשר עם בורא עולם. וכאשר הקשר הזה נמצא במרכז, אפשר להבין מדוע עם שלם לוקח את ספר החוקים שלו, מחבק אותו - ויוצא לרקוד.
את ספרו של פרופ' כהן ניתן להשיג בהוצאת בית אל בקישור הבא: התנערי מעפר קומי - הרב פרופ' יצחק כהן.