עם פטירתו של הרב מרדכי (מוטל) אוירבך זצ"ל, אנו מביאים זיכרונות שסיפר בראיון שנערך עמו במסגרת איסוף החומרים לספר "שירת הי"ם" - שירת חייו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל.
אלה זיכרונותיו של ילד שגדל בשכונת שערי חסד בירושלים, בצילו של אביו הגדול, הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ובעולם שבו דמותו של רב השכונה, הרב חרל"פ, הייתה נוכחת ומשמעותית.
דווקא בימי חגי תשרי מקבלים הזיכרונות הללו צבע מיוחד: הרב חרל"פ העומד בראש השנה לפני התקיעות כ"מלאך אלוקים"; שבעת הימים שבהם כמעט לא יצא מסוכתו; רגעי הפרידה ממנה; והתהלוכה שהסתיימה בריקוד נלהב עם ספר התורה בשמחת תורה.
"אבי, הרב שלמה זלמן אוירבך, היה התינוק הראשון שנולד בשערי חסד ממש עם הקמתה, בשנת עת"ר (1910), וכבר משחר ילדותו נקשר אל רב השכונה, הרב חרל"פ, בקשרי עבותות אהבה", סיפר הרב מרדכי.
"אבי היה מן האנשים הקרובים ביותר לרב חרל"פ, ואת ספריו מעטרות הסכמותיו של הרב. אף שסבי, הגאון רבי חיים לייב אוירבך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים', התפלל בבית הכנסת 'קהל חסידים', אבי, רבי שלמה זלמן, היה רגיל להתפלל עם רב השכונה, הרב חרל"פ, בבית הכנסת הגר"א. שם זכה ללמוד ממנו לא רק תורה ופסיקה, אלא גם - ואולי בעיקר - דרכים בעבודת ה'".
הרב מרדכי היה ילד צעיר כאשר נפטר הרב חרל"פ, אולם המראות שראה נותרו עמו כל חייו. "הייתי כבן עשר כשנפטר הרב חרל"פ, ובכל זאת כמה תמונות מן השנים ההן נחרתו בי בעוצמה".
כשנשאל הרב מרדכי מה הדבר הראשון שעולה בזיכרונו כאשר הוא שומע את השם "הרב חרל"פ", תשובתו הייתה מיידית: "אני זוכר את שמחת תורה ואת ראש השנה בעיקר".
ומבעד לזיכרונותיו עולה תמונה של ירושלים אחרת ושל שכונה שלמה שהתקבצה סביב דמותו של רבה.
הרב חרל"פ נהג לשהות בסוכתו במשך כל ימי החג וכמעט שלא לצאת ממנה. התפילות - שחרית כוותיקין, מנחה וערבית - ואף שמחת בית השואבה התקיימו בסוכה.
רק לקראת כניסת שמחת תורה היה יוצא הרב מן הסוכה, לבוש בגדי לבן וספר תורה בידו, ועושה את דרכו לעבר בית הכנסת הגר"א, שם התקיימו התפילות וההקפות.
צאתו מן הסוכה הפכה מדי שנה למעמד של ממש. תושבי שערי חסד, מבוגרים וילדים, היו ממתינים לרגע שבו ייצא הרב, ולאחר מכן מלווים אותו בשירה ובריקודים לבית הכנסת.
"בתפר שבין חג הסוכות לשמחת תורה, בכל שנה היו בני השכונה באים לסוכתו של הרב חרל"פ", סיפר הרב אוירבך. "הרב היה נפרד מסוכתו, ותושבי השכונה כולם היו מלווים אותו בתהלוכה מרשימה, בשירה, בזמרה ובריקודים עד בית הכנסת הגר"א".
אחותו, הרבנית רחל גולדברג ע"ה, רעיית הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל ובתו של רבי שלמה זלמן אוירבך, נשאה עמה זיכרון דומה: "בילדותי בשכונת שערי חסד, בערב שמחת תורה, כאשר היינו מתכוננות לכבוד החג, היינו מתלבשות ומסתרקות מהר וישר רצות לבית הרב חרל"פ, לחזות במעמד המיוחד שבו רב השכונה יוצא סוף־סוף מסוכתו לאחר שבעת ימי החג.
"זוכרת אני איך כילדות הצטופפנו בתוך ההמון ליד ביתו, וחיכינו וציפינו בציפייה דרוכה: 'הרב יצא כבר? לא יצא?'. מתי כבר נחזה ברב? זו הייתה אחת מחוויות הילדות המשמעותיות ביותר של חיינו".
ואז, סיפר הרב מרדכי, הגיע הרגע שנחרת בזיכרונו יותר מכול: "הוא רקד בהתלהבות של קדושה עם ספר התורה".
גם בזקנותו, ולמרות חולשתו, היה הרב חרל"פ רוקד בהקפות בהתלהבות גדולה, קופץ ומלהיב את הציבור להצטרף למעגלי הרוקדים. והניגון שנחרת בזיכרון? "האדרת והאמונה".
אחיו הגדול של הרב מרדכי, הרב אברהם דוב אוירבך זצ"ל, אב"ד טבריה, תיאר בכתב ידו את אותם רגעים: "שיא הנגינה וההתלהבות בסוכה בהושענא רבה, לפני היציאה עם ספר התורה לבית הכנסת, היה בניגון 'ושם ושם ושם נעלה ונראה'. הרב רקד בעוז והרקיד את כולם, כשהוא חוזר על המילים 'ושם ושם' עשרות פעמים, שלושים וארבעים פעם, בלי ליאות".
גם בשמחת תורה היה ניגון שהיה מזוהה במיוחד עם הרב: "המיוחד בשירת הרב בשמחת תורה, בהקפות, היה השיר: 'על ישראל אמונתו, על ישראל ברכתו' וכו'. ההשתפכות על 'ישראל, על ישראל, על ישראל' - הרב לבד, ואחר כך כל הקהל חוזר באותה מתכונת.
"ואחרי כמה קטעים הרב משחיל מדיליה: 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', וההתלהבות ב'מי כעמך ישראל' פורצת גבולות. והיה המחזה נורא הוד". אם שמחת תורה נחרתה בזיכרונו של הרב מרדכי כתמונה של שמחה מתפרצת, הרי שראש השנה הותיר בו תמונה אחרת לחלוטין - של יראה וחרדת קודש.
הוא זכר במיוחד את הרב חרל"פ בשעת תקיעות השופר. "עמד כמו מלאך אלוקים, עטוף בטליתו", סיפר. "כל מילה שהוציא הייתה מוקראת בחרדת קודש: 'תקיעה'. 'שברים'".
לדבריו, הרב חרל"פ הקפיד בתקיעות על חומרותיו של המהרי"ל דיסקין, ולעיתים היה מורה לבעל התוקע לשוב לראש הסדר עד שהתקיעה יצאה כראוי. בעלי התקיעה אף התחלפו מפעם לפעם בשל ההקפדה הרבה.
הרב משה צבי נריה זצ"ל סיפר כי במשך חג הסוכות נהג הרב חרל"פ לצאת מסוכתו רק פעמיים: פעם אחת לתפילה ליד הכותל המערבי, זכר למצוות העלייה לרגל, ופעם נוספת כדי להקביל את פני רבו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
פעם שאלו את הרב חרל"פ מדוע אינו מצרף את שתי היציאות, וכך מצמצם את הזמן שבו הוא שוהה מחוץ לסוכה.
תשובתו ביטאה את יחסו העמוק למצוות הקבלת פני רבו: "כל עיקרה של מצוות הקבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת יחס הכבוד של התלמיד לרבו. ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת, יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. לכן, כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום מצווה נעלה זאת, ולא בדרך אגב".
גם סיומה של שמחת תורה אצל הרב חרל"פ היה מעמד בפני עצמו. הרב נריה תיאר כיצד בחצות הלילה, בתום ההקפות השניות, כשהגיעה העת להחזיר את ספרי התורה לארון הקודש, היה הרב חרל"פ מתכבד בהכנסתם:
"ר"מ הישיבה, הרב יעקב משה חרל"פ שליט"א, הידוע גם בתור נעים זמירות, מכובד ב'הכנסה'. משתפך הוא אז בפזמונים מתוקים המלטפים את הנשמה בחיבה ומרוממים את הרוח מעלה מעלה אל עלמא דכסיפין.
"כל כך קשה הפרידה. עוד שעה קלה תנו לנו לשמוח בשמחת התורה. מחול אחרון - 'נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה'".
ואז שוב היו פורצים בזמר ובריקוד, והרב חרל"פ בתוכם. עשרות שנים חלפו מאז אותם ימים בשערי חסד, אבל הילד מרדכי אוירבך לא שכח את המראות: את רב השכונה היוצא מסוכתו, את הרחובות המתמלאים באנשים, את ספר התורה בידיו, את הריקודים, את הניגונים ואת דמותו העטופה בטלית לפני תקיעות השופר.
עם פטירתו של הרב מרדכי (מוטל) אוירבך זצ"ל, מקבלים הזיכרונות הללו משמעות נוספת. מי שהפיץ תורה במשך שנים בעיר הקודש תל אביב נשא עמו עד אחרית ימיו משהו מירושלים של ילדותו - משערי חסד, מרבי שלמה זלמן אביו ומדמותו של הרב יעקב משה חרל"פ, שרוקד עם ספר התורה בהתלהבות של קדושה.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה של הרב מרדכי (מוטל) אוירבך זצ"ל.
הכתבה נערכה מתוך ראיונות שנערכו במסגרת הכנת הספר "שירת הי"ם" על הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בידי הרב אבישי גרוסר, אראל יהודה ויאיר חרל"פ, מהוועד להנצחת הרב חרל"פ זצ"ל.