שיר חדש שהגיע לאחרונה לרדיו מחזיר אל הצליל הישן של עמק יזרעאל - אל האדמה, החריש, הגשם המיוחל והקציר.
"שדה שבעמק", שמבצע אלי גורנשטיין למילותיו של המשורר והסופר יעקב שרייבמן וללחן של נדב ויקינסקי, נשמע אמנם כשיר בן זמננו, אבל ככל שהאזנתי לו חזרו אליי שירים שנכתבו על העמק לפני תשעים ומאה שנה.
גם בהם האדם חורש וממתין לגשם, נאחז באדמה ומבקש לראות את פרי עמלו. אלא שבין שירי החלוצים של שנות העשרים והשלושים לבין "שדה שבעמק" של ימינו השתנתה הארץ, ואיתה גם משמעותם של החריש, הקציר והתקווה.
"שדה שבעמק" הוא שיר כואב וענוג, שיש בו משהו מטעם הזמר הארץ-ישראלי הישן, לצד צליל אחר, עכשווי ומחוספס יותר. ויקינסקי מתאר את הלחן כמפגש בין צליל ארץ-ישראלי מוכר לבין רוק אמריקאי אפלולי, בהשראת יוצרים כמו לאונרד כהן, ניק קייב וג'וני קאש.
כבר במילות הפתיחה נמצאת תמונת העולם של השיר כולו: אדם שרגליו בבוץ ועיניו נשואות אל הפסגות, חורש ומחכה ל"גִּשְׁמֵי הַפְּלָאוֹת". בהמשך חוזרים האדמה, התלמים, הציפורים, האבק, הגורן והקציר - אוצר מילים שנדמה כאילו הגיע היישר משירי העמק של ראשית ההתיישבות.
אבל מאחורי השיר מסתתר גם סיפור אישי. אלי גורנשטיין סיפר לי כי יעקב שרייבמן, איש אשכולות שניהל בתי חולים וכתב ספרי פרוזה ושירה, שר גם במקהלת חובבים בכפר סבא בניצוחו של נדב ויקינסקי. שרייבמן סיפר לוויקינסקי על ספר שכתב על סבו, איכר שחרש את אדמת העמק.
מתוך הסיפור המשפחתי צמח השיר: האיכר החורש, ההמתנה לגשמי הברכה, הציפורים המנקרות בתלמים וההתעקשות להמשיך בעבודה גם כאשר היבול עוד רחוק. ויקינסקי הלחין את השיר, וכאשר עלתה השאלה מי יבצע אותו, הוא הציע את אלי גורנשטיין.
אלא שלדברי גורנשטיין, במהלך העבודה התברר להם שהשיר כבר אינו רק סיפורו של אותו סב. "לאט לאט אתה מבין שהשיר למעשה נכתב עלינו", אמר לי. לדבריו, יש בו גם את "החלום ושברו" - את הזיכרון של ההתחלה, לצד התחושה שהחקלאות הולכת ונחלשת והכמיהה לגשמי הברכה שיביאו איתם תיקון.
גורנשטיין מוצא בשיר גם רובד אישי יותר. החריש הופך אצלו למטפורה לחיים עצמם: אכזבות ואהבות, פרידות, הצלחות וכישלונות, תפקידים ומחיאות כפיים. האדם ממשיך לחרוש את תלמיו גם כאשר אינו יודע מה יצמח מהם.
וכאן קרה לי דבר מעניין. השיר החדש שלח אותי לחפש בשירים הישנים, ושם גיליתי עד כמה עמוק נטועים הדימויים האלה בזמר העברי.
אל תיפול, שא בעול וייחל
בשנת 1925 כתב המשורר יהודה קרני את "שירת העמק", שהולחן בידי יואל אנגל. כמעט מאה שנה מפרידות בינו לבין "שדה שבעמק", ובכל זאת קשה שלא לשמוע את ההד. קרני כותב על בחור ממושבות יזרעאל המתמודד עם שדות חרוכים וסחופים, עם אדמה קשה ועם גשם שמאחר לבוא. ומה הוא נדרש לעשות? להמשיך: "שׁוּב עֲמֹל וַהֲפֹךְ וַחֲרֹשׁ". וגם כאשר האדמה קטנה וכחושה והיורה והמלקוש מתמהמהים, התקווה נשארת: "אַךְ קָצִיר עוֹד מְעַט וְקָרַב".
באתר "זמרשת" אנו למדים שהשיר חובר לכבוד "יום הסופר והאמן לקרן הקיימת" ונדפס לראשונה, עם הלחן בשני קולות, ב"מענית: קובץ סופרי ארץ ישראל" בשנת תרפ"ו (1925). בהמשך נדפס גם ב"המצפה", עיתון הנוער השומרי, בחודש יולי 1926.
כבר כאן נמצאים החריש והקציר, הקושי וההתעקשות, ההמתנה לגשם והאמונה שהעמל יניב בסופו של דבר פרי.
שדות שבעמק קידמוני הלילה
השם "שדה שבעמק" הזכיר לי כמובן גם את "שדות שבעמק", שכתב לוי בן-אמיתי, איש דגניה ב', בשנת 1937. זה כבר שיר אחר לגמרי. לא רק המפעל ההתיישבותי עומד במרכזו, אלא אדם ששב אל העמק אחרי מפגש קרוב עם המוות.
"שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה, בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל, נִיחוֹחַ חָצִיר", כתב בן-אמיתי. ובהמשך הוא מספר על השיבה אל העמק: "רָצָה גּוֹרָלִי כִּי אָשׁוּבָה אֵלֶיךָ מֵעֶצֶב הַמָּוֶת".
דן אלמגור סיפר בתוכנית "שרתי לך ארצי", ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1974, כי בן-אמיתי חלה במחלה קשה, ולאחר ששב לדגניה כתב את השיר, שנקרא תחילה "בשובי". השיר נדפס בעיתון "דבר" ביום שישי, כ"ג בתמוז תרצ"ז, 2 ביולי 1937, ב"מוסף לשבתות ולחגים".
המלחין אפרים בן-חיים, מאנשי העלייה השלישית ואיש קריית ענבים, התוודע לשיר והלחין אותו. על פי אליהו הכהן, הראשון שהלחין את השיר היה זלמן חן, ורק לאחר מכן התפרסם לחנו של בן-חיים.
גם כאן האדמה והקציר אינם רק חקלאות. הם החיים עצמם. בן-אמיתי מבקש מן העמק: "אָסְפֵנִי אֵלֶיךָ, אֱסֹף כַּשִּׁבֹּלֶת". כמעט תשעים שנה לאחר מכן, גם ב"שדה שבעמק" החריש הופך מסיפור חקלאי לסיפור על האדם.
היד חורשת - הלב יקצור
תחנה נוספת במסע היא "עמק", שכתב המשורר רפאל אליעז והלחין מרק לברי בשנות השלושים. זהו שיר סוער ועוצמתי, ובמרכזו שוב אותו דימוי: "הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, הַדָּם גּוֹעֵשׁ", ובהמשך - "הַיָּד חוֹרֶשֶׁת, הַלֵּב יִקְצֹר".
את השיר הזה שמעתי לראשונה בביצוע מקהלתי בתקליט "היה היו זמנים - מצעד פזמוני היישוב", שנערך בהיכל התרבות בתחילת שנות השישים, והוא הרשים אותי מאוד. במשך השנים שמעתי אותו בביצועים נוספים, ובהם שמשון בר-נוי, לאה דגנית, מקהלת רינת, חבורת רננים וגם הגבעטרון בעיבוד עכשווי.
"עמק" היה השיר הראשון שהלחין בארץ המלחין מרק לברי לאחר עלייתו. בהמשך הלחין גם פואמה סימפונית בשם "עמק". אליהו הכהן כתב כי השיר הותיר רושם עז על בני היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים. הוא הושר בכינוסים ובעצרות עם בביצוע מקהלות גדולות ושודר שוב ושוב ברדיו הארץ-ישראלי.
גם כאן חוזרים החריש והקציר, אבל הם מקבלים עוצמה כמעט גופנית: היד חורשת, הדם גועש, הלב יקצור. העבודה באדמה והחוויה האנושית הופכות לדבר אחד.
מבית אלפא עד נהלל
ואי אפשר לדבר על שירי העמק בלי להגיע אל השיר שהפך אולי למזוהה מכולם עם עמק יזרעאל - "שיר העמק", המוכר גם על פי מילותיו הראשונות, "באה מנוחה ליגע", שכתב נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי.
"בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל. לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל". לכאורה זהו שיר של שלווה: טל, לבנה, שדות, עדרים ו"ים הדגן". אבל בבית האחרון משתנה לפתע התמונה. האופל יורד על הגלבוע, סוס דוהר ו"קול זעקה עף גבוה", עד לשאלה: "מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?"
השיר נכתב בשנת 1934 עבור הסרט הציוני "לחיים חדשים". מרגוט קלאוזנר, מחלוצות הקולנוע והתיאטרון בארץ ולימים מבעלות אולפני הרצליה, הייתה שותפה להפקתו ופנתה אל סמבורסקי כדי שיכתוב מוזיקה לסרט. על פי העדות המובאת במקורות, סמבורסקי ניסה תחילה לכתוב את המילים בעצמו, ולאחר מכן פנה לנתן אלתרמן - וכך נולד "שיר העמק".
הסרט ביקש להציג את ההתיישבות ואת חיי החלוצים בארץ ובעמק יזרעאל בפני העולם היהודי, לגייס תמיכה במפעל הציוני ולעודד עלייה והתיישבות בארץ. וכך, גם באחד השירים המזוהים ביותר עם יופיו ושלוותו של העמק, נמצאים זה לצד זה הדגן והסכנה, המנוחה והשמירה, השדות והאיום.
אותו עמק, שיר אחר
כמעט מאה שנה חלפה מאז "שירת העמק" של יהודה קרני. הארץ השתנתה, החקלאות השתנתה וגם הזמר העברי כבר נשמע אחרת לגמרי. אבל מתברר שמשהו בשפה שבה אנחנו שרים את העמק נשאר.
האדמה עדיין שם. גם החריש, התלמים, הגשם, הגורן והקציר. אצל יהודה קרני האדם מצוּוה לא ליפול ולהמשיך לחרוש; אצל לוי בן-אמיתי השיבה אל השדות היא שיבה מן המחלה ומן המוות אל החיים; אצל רפאל אליעז "היד חורשת" ו"הלב יקצור"; ואצל אלתרמן העמק הוא בעת ובעונה אחת מקום של מנוחה ושל משמרת.
ועכשיו, ב"שדה שבעמק", חוזר החורש אל אותה אדמה, אלא שהפעם הוא נושא איתו גם את מאה השנים שעברו מאז. "רַגְלַי בְּבוֹצוֹ", הוא שר, וממשיך לחרוש. הקציר עדיין רחוק, הגשם עדיין מתמהמה והמלאכה עדיין לא הושלמה.
אולי משום כך השיר החדש נשמע כל כך מוכר. לא מפני שכבר שמענו אותו, אלא מפני שאנחנו מכירים היטב את השדה שממנו הוא צמח.
הלוואי שבשנה הבאה נזרע ונקצור בהצלחה, ושלום ישרור על תושבי העמק ועל כל ישראל. שנה טובה.