יש מקרים שבהם התוצאה הסופית אינה מספרת את הסיפור כולו, ולפעמים הדרך שבה מתקבלת ההחלטה חשובה לא פחות מהתוצאה עצמה. המקרה של סמי אבו שחאדה, יו"ר בל"ד, הוא בדיוק מקרה כזה.
ועדת הבחירות המרכזית החליטה לפסול את מועמדותו לכנסת בעקבות דברים שפרסם לאחר טבח 7 באוקטובר. הדברים שיוחסו לו והפרשנות שניתנה להם במסגרת ההליך העלו את הטענה כי מדובר בתמיכה במאבק המזוין של חמאס נגד מדינת ישראל.
מבחינתי, הדברים שפורסמו בסמוך כל כך לאסון הנורא שפקד את מדינת ישראל אינם מותירים מקום רב לספק באשר לחומרתם. מדובר באירוע שהוא קו פרשת מים ברור, טרי וכואב, וכאשר מועמד לכנסת מתבטא באופן שעשוי להיכנס לגדר העילות שקבע המחוקק לפסילת מועמד, המערכת חייבת להתמודד עם הדברים באופן ברור ונחרץ.
לאחר שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותו, הגיע הדיון לבית המשפט העליון, ושם בדיוק מתחילה הבעיה. במקום פסק דין ברור שיקבע האם אבו שחאדה רשאי להתמודד לכנסת או אינו רשאי להתמודד, הסתיים ההליך בדרך אחרת: בית המשפט המליץ לו להסיר את מועמדותו בעצמו, והוא עשה זאת. מבחינה מעשית, מי שביקשו לראות את אבו שחאדה מחוץ לכנסת קיבלו את מבוקשם, אבל מבחינה עקרונית ומשפטית הציבור לא קיבל תשובה מלאה. במידה רבה, זו החלטה שלא להחליט.
החוק אינו שותק בסוגיה הזאת. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת קובע עילות שבגינן ניתן למנוע ממועמד להתמודד לכנסת, ובהן תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. נכון, פסילת מועמד היא צעד חריג, ונכון גם שהזכות לבחור ולהיבחר היא זכות יסוד בדמוקרטיה, ולכן ראוי שהרף לפסילה יהיה גבוה ושבית המשפט יבחן כל בקשה כזאת בזהירות רבה. אבל זהירות משפטית אינה צריכה להפוך להימנעות מהכרעה.
כאשר קיימת תשתית ראייתית שמביאה את ועדת הבחירות לפסול מועמד, כאשר הסוגיה מגיעה עד לבית המשפט העליון וכאשר השופטים עצמם נדרשים לקבוע אם מתקיימת אחת מעילות הפסילה שקבע המחוקק, הציבור זכאי לפסק דין מנומק וברור. לא לפתרון ביניים שמאפשר לסיים את האירוע בלי לקבוע היכן עובר הגבול, אלא להכרעה שתבהיר מה אומר החוק וכיצד יש ליישם אותו.
יש לכך משמעות הרבה מעבר למועמדותו של אבו שחאדה. פסק דין אינו עוסק רק באדם שעומד באותו רגע בפני השופטים; הוא יוצר אמת מידה למקרים הבאים, מבהיר כיצד יש לפרש את החוק ומציב גבולות שגם מועמדים אחרים יצטרכו להביא בחשבון בעתיד. כאשר אין הכרעה כזאת, אבו שחאדה עלול להפוך לחריג שהמערכת הצליחה להוציא מהמרוץ בלי ליצור תקדים מחייב וברור.
ומה יקרה בעתירה הבאה? מועמד אחר יוכל לטעון שהמקרה שלו שונה, ועורכי דינו יוכלו להצביע על כך שגם בעניינו של אבו שחאדה בית המשפט לא נתן בסופו של דבר פסק דין שקובע כי הוא פסול מלהתמודד. כך עלולה המערכת למצוא את עצמה מתחילה שוב כמעט מאותה נקודה. לכן התוצאה לבדה אינה מספיקה; השאלה איננה רק מי יתמודד בבחירות הקרובות, אלא איזה כלל משפטי יישאר אחריו למקרה הבא.
אבל יש כאן שאלה נוספת שאסור להתעלם ממנה: אכיפת החוק. כאשר קיימות לכאורה התבטאויות שעשויות להעלות גם שאלות במישור הפלילי, ראוי שהציבור יקבל תשובה ברורה גם באשר לאופן שבו מערכת אכיפת החוק מתייחסת אליהן. האם נבדקו הדברים? האם נמצא שאין בהם עבירה? ואם נמצא שיש בסיס לחשד, האם הדין מוצה? אלה אינן שאלות שוליות.
אחרי 7 באוקטובר, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס לתמיכה בטרור או במאבק מזוין נגדה כאל עוד סוגיה שנדחקת לתחתית סדר העדיפויות. דווקא בנושאים האלה נדרשת מדיניות ברורה, עקבית ושוויונית, וכאן מגיעים לשאלה הרגישה ביותר: האם החוק אכן נאכף באופן שווה?
אי אפשר לדון במקרה הזה בלי להזכיר את מיכאל בן ארי. בשנת 2019 ביקש בן ארי להתמודד לכנסת, ובית המשפט העליון פסל את מועמדותו בשל עילת ההסתה לגזענות. במקרה שלו לא נבחר פתרון ביניים ולא הומלץ לו לפרוש כדי לחסוך הכרעה. בית המשפט אמר את דברו וקבע שמועמדותו פסולה. אפשר להסכים עם ההחלטה ההיא ואפשר לחלוק עליה, אבל דבר אחד ברור: הייתה הכרעה.
בן ארי הוא אדם ששירת את המדינה ורואה בעצמו אוהב הארץ. לאורך השנים הוא השמיע עמדות חריפות מאוד בנוגע לאויבי ישראל, לטרור ולציבור הערבי, ובית המשפט קבע שחלק מהתבטאויותיו חצו את הרף המשפטי הנדרש לפסילת מועמד בשל הסתה לגזענות. דווקא משום שבית המשפט היה מוכן אז להשתמש בכלי החריג של פסילת מועמד, ההשוואה למקרה הנוכחי מתבקשת.
אם המחוקק קבע כמה עילות לפסילה בסעיף 7א, כולן צריכות להיבחן באותה רצינות. אם מסיתים לגזענות, יש חוק; ואם תומכים במאבק מזוין של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, גם לכך יש חוק. השאלה שצריכה לעמוד לנגד עיניה של המערכת אינה מיהו המועמד, מאיזה מחנה הוא מגיע או מהי זהותו, אלא האם המעשים וההתבטאויות שלו עומדים בתנאים שקבע המחוקק. זהו המבחן האמיתי של שלטון החוק.
נוצר בציבור רושם מסוכן שלפיו כאשר מדובר בהתבטאויות חריפות של יהודי נגד אויבי ישראל, המערכת יודעת להפעיל את הכלים המשפטיים הקשים ביותר, ואילו כאשר מדובר בהתבטאויות המיוחסות לתמיכה במאבק נגד מדינת ישראל, המערכת מגלה זהירות מופלגת. אם הרושם הזה שגוי, הדרך הטובה ביותר להפריך אותו היא באמצעות פסקי דין ברורים, מנומקים ועקביים, ולא באמצעות הימנעות מהכרעה.
זה נכון גם ביחס לזמן השיפוטי שמושקע בהליכים האלה. אין פסול בכך שבית המשפט מקדיש זמן רב לשאלה כה משמעותית כמו פסילת מועמד לכנסת. להפך, החלטה כזאת מחייבת בדיקה רצינית ומעמיקה. אבל לאחר שהדיון התקיים, הראיות נבחנו והטענות נשמעו, ראוי שהתהליך יסתיים בהכרעה שתיתן תשובות גם לציבור וגם למקרים הבאים. אחרת, השקענו את הזמן השיפוטי, קיימנו את ההליך ושמענו את הצדדים, אבל נשארנו בלי ההלכה שההליך הזה היה יכול לייצר.
הוויכוח הזה מקבל משמעות גדולה עוד יותר ערב הבחירות. מערכת המשפט, סמכויות בג"ץ והיחסים בין הרשויות נמצאים כבר שנים בלב המחלוקת הציבורית בישראל, וגם הבחירות הקרובות יעסקו, בין היתר, בשאלה כיצד תיראה מערכת המשפט ומה יהיו גבולות הכוח של כל אחת מרשויות המדינה. דווקא בתקופה כזאת, יש חשיבות מיוחדת לכך שהחלטות בית המשפט יחזקו את התחושה שהחוק נאכף באופן שווה, עקבי וברור.
מדינה דמוקרטית חייבת להגן על חופש הביטוי, גם כאשר הביטוי מקומם, מרגיז ואפילו קיצוני. היא חייבת להגן גם על הזכות לבחור ולהיבחר, ולכן פסילת מועמד לכנסת צריכה להישאר צעד חריג הנשען על תשתית ראייתית מוצקה. אבל דמוקרטיה אינה נדרשת להתעלם ממי שמבקשים להשתמש בכלים שהיא מעניקה להם כדי לתמוך במאבק מזוין נגדה. בדיוק לשם כך קבע המחוקק גבולות, וכאשר הגבולות האלה נחצים, אם בית המשפט משתכנע שאכן נחצו, עליו לומר זאת בקול ברור ובפסק דין מנומק.
בסופו של דבר, הסיפור הזה אינו רק סיפורו של סמי אבו שחאדה, והוא גם אינו רק סיפורו של מיכאל בן ארי. הוא נוגע לשאלה גדולה בהרבה: האם במדינת ישראל יש חוק אחד לכולם. האם אותה מערכת שיודעת לפסול מועמד בשל הסתה לגזענות יודעת לקבל הכרעה ברורה גם כאשר על הפרק עומדת העילה של תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל; האם זהותו של האדם העומד מול המערכת משנה, או שרק הראיות והחוק הם שמכריעים; והאם הציבור יכול לדעת שגם במקרה הבא, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית יגיע המועמד, אותם כללים יחולו עליו.
אבו שחאדה לא יתמודד לכנסת הקרובה. זו התוצאה, אבל במקרה כזה התוצאה לבדה אינה מספיקה. כאשר החוק מאפשר פסילה, כאשר הראיות נבחנות וכאשר בית המשפט מגיע לשלב שבו עליו לקבוע אם מועמד רשאי להתמודד לכנסת ישראל, הציבור זכאי להכרעה ברורה, מנומקת ושוויונית. לא פתרון שמותיר אחריו סימני שאלה ולא המלצה להסיר מועמדות, אלא פסק דין.