בעוד בנו נריה שוכב בבית החולים, מחובר למכשירים התומכים בחייו לאחר שנפצע אנושות בפיגוע דריסה סמוך למחסום מכבים, פרסם שגריר ישראל בארצות הברית, ד"ר יחיאל לייטר, טקסט אישי לקראת כניסת חג שמחת תורה.
מתוך החדר שבו הוא יושב לצד מיטת בנו, הוא כתב על התפילות שמלוות את משפחתו, על האמונה שמעניקה לה כוח ועל התקווה שבשמחת תורה הבאה נריה כבר יוכל לשמוח עם אשתו וילדיו.
עבור לייטר, אלה ימים שבהם הכאב המשפחתי פוגש פעם נוספת את המציאות הישראלית. לאחר ששכל את בנו במלחמה האחרונה, הוא הוזעק מניו יורק בעקבות פציעתו האנושה של נריה. כעת, לצד מיטתו, הוא בחר להפנות את דבריו אל הציבור דווקא ברגעים שלפני החג.
"בעודי יושב כאן לצד מיטתו של בני נריה, אני חושב מהו המסר הראוי ביותר לקראת כניסתו של חג שמחת תורה", פתח לייטר את דבריו.
המחשבה הראשונה שעליה כתב היא הכרת תודה. כאשר נריה עדיין מחובר למכשירים התומכים בחייו, לייטר ביקש להודות לרבים שמתפללים לשלומו ומלווים את המשפחה. לדבריו, הידיעה על התפילות הרבות העניקה לו ולבני משפחתו כוח בשעות הקשות.
"התפילות שלכם העניקו למשפחתי ולי כוחות אדירים, מתוך הידיעה שיש כוח לתפילה", כתב.
לייטר סיפר כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע במהלך היום לבקר את המשפחה בבית החולים. "ראש הממשלה נתניהו ביקר אותנו היום בבית החולים והעניק לנו נחמה ותמיכה שהיינו זקוקים להן מאוד", כתב.
משם עבר השגריר למחשבה השנייה שמלווה אותו. הוא קשר בין מתקפת 7 באוקטובר, שהתרחשה בשמחת תורה שלוש שנים קודם לכן, לבין האירועים האחרונים, והציג אותם כחלק מאותה אידיאולוגיה המבקשת, לדבריו, לפגוע ביהודים ולשלול את עצם קיומה של מדינת ישראל.
"מתקפת שבעה באוקטובר, שהתרחשה בשמחת תורה לפני שלוש שנים, צמחה מתוך אידיאולוגיה הרואה ברצח יהודים מעשה הראוי להערכה, וסבורה שאין מקום למדינת ישראל - לשום מדינת ישראל", כתב.
בדבריו הזכיר לייטר את רצח נתנאל שוקרון לפני יום הכיפורים, את הניסיון לרצוח את בנו לאחר יום הכיפורים ואת הניסיון לרסק מטוס נוסעים שהיה בדרכו לתל אביב. את הקשר שהוא רואה בין האירועים ניסח במשפט חריף: "עד שנביס את האידיאולוגיה הזאת, כולנו, כמו נריה, כתלויים במכשירים התומכים בחיינו".
אבל דווקא מן המקום שבו בנו נאבק על חייו, המחשבה השלישית שעליה בחר לייטר לכתוב עסקה בחוסן. "אנשים אינם מבינים את החוסן הישראלי", כתב, ואז חזר אל שמו של בנו ואל הסיבה שבגללה בחרו הוא ומשפחתו לקרוא לו נריה.
פירוש השם, הסביר, הוא "נר ה'". נריה קיבל את שמו משום שנולד סמוך לכניסת השבת שבה קוראים בבתי הכנסת את פרשת בהעלותך. הפרשה נפתחת בציווי להעלות את שבעת הנרות כך שיאירו אל מול פניה של מנורת הזהב שבמקדש.
לייטר התעכב על ההבדל שבין חנוכת המקדש, שהייתה אירוע חד-פעמי, לבין החובה המתמשכת להאיר אותו ואת ירושלים. בעיניו, דווקא ההמשכיות של האור היא הנקודה המרכזית בסיפור.
את דבריו על נצחיותו של אותו אור בחר לחבר לדברים שכתב מארק טוויין על העם היהודי. לייטר הביא מדבריו של הסופר, שתיאר כיצד עמים ואימפריות אדירות עלו ונעלמו לאורך ההיסטוריה, בעוד העם היהודי נותר.
"המצרי, הבבלי והפרסי עלו, מילאו את העולם בקול ובהדר, ואז התפוגגו", נכתב בקטע שציטט לייטר. בהמשך מובאים גם היוונים והרומאים ועמים נוספים שעלו לגדולה ולא נותרו כפי שהיו.
מול התחלפותן של האימפריות הציב טוויין את הישרדותו של העם היהודי: "היהודי ראה את כולם, האריך ימים אחרי כולם, והוא כיום כפי שהיה תמיד: ללא סימני דעיכה, ללא חולשות הזקנה, ללא היחלשות של כוחותיו, ללא האטה במרצו וללא קהות של שכלו הערני והנמרץ".
את הציטוט חתם לייטר בשאלה שהותיר טוויין: "הכול בן־חלוף מלבד היהודי; כל שאר הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?"
אחרי הדברים על ההיסטוריה, האמונה והאור, חזר לייטר אל מיטת בנו ואל הבקשה הפשוטה שממנה החל: להמשיך להתפלל.
"אנא המשיכו להתפלל להחלמתו של נריה", ביקש. ואז הוסיף את התקווה שהוא נושא עמו לקראת החג: "אולי בשמחת תורה הבא יוכל לשמוח יחד עם אשתו וילדיו האהובים".