איזה חג מופלא עברנו. יש משהו בחוויה העוצמתית של שמחת תורה בקהילתנו כאן בבית הכנסת חב"ד שבשכונת רחביה - שערי חסד, שהוא באמת כמעט בלתי ניתן לתיאור ולתרגום למילים. השמחה וההתלכדות לאורך שעות ארוכות פורצת כל גדר ובוקעת ועולה עד השמיים ממש.
אבל היה איזשהו רגע מסוים בליל אמש, במהלך ההקפות שאפילו במונחים של הקהילה שלנו, היה יוצא דופן ומפעים במיוחד. בשנה זו זכינו להשתתפותו הפעילה של חברי הטוב האיש והאגדה וולטר בינגהם - מי שבעוד חודשים ספורים נחגוג לו 103 אביבים. האיש שעוד השתתף בפלישה לנורמנדי כחייל בצבא האנגלי ונטל חלק פעיל בתרומה לשחרור אירופה והעולם מהשטן הנאצי, עודנו בלי עין הרע, פעיל והוא בכושר כמעט מלא - שיהיה לו בבריאות טובה ואיתנה עד מאה ועשרים והרבה מעבר.
אז כך לפתע פתאום באופן לגמרי ספונטני, ראיתי את וולטר מפזז עם ילד קטן מהקהילה. היה זה מחזה מרנין. מתי בדיוק ראיתם שני יהודים מפזזים בצוותא, כשבניהם לא פחות מאשר 100 שנים!
כך באותם רגעים הפכה התורה לנקודת השיתוף היותר רחבה ובסיסית בין כולנו. שמחה שלמה ומלאה החוצה גילאים, דעות והשקפות. כולם נקבצו ובאו לרקוד ולפזז, להיות שם בשמחה המופלאה הזה של שמחת התורה. של ההיות היהודי בגרסתו היותר ראשונית ומכוננת. שם במקום הזה, יהודי שנלחם בנאצים ומה כבר לא ראה וחווה בחייו, מוצא את עצמו במעגל אחד, בשמחה פשוטה ועמוקה בתכלית, עם כאלו שהוא יכול להיות גם סבא רבא של אבא שלהם. לשיא הגיעה החוויה המשותפת הזאת, כשעמדתי שם תחת הטלית, לצדו של וולטר עם עוד עשרות רבות של ילדים, בעלייה של 'כול הנערים'. היה זאת לבקשתו המפורשת. מן חוויה של יחד נצחי. כזה שעוטף וחופף על כולנו לאורך כבר אלפי שנים.
ובין לבין, וולטר שיתף מזיכרונותיו משמחת תורה מימי עלומיו. למעשה הדבר שהוא מצא לנכון לציין, זאת דווקא את העובדה שהוא נעדר זיכרונות משמחת תורה בגרמניה. אותה הוא עזב בשנת 1939 כשהוא בגיל 15 - באותו 'קינדר טרנספורט' מפורסם. לדבריו, כבר מראשית שנות השלושים בעירו מנהיים שבגרמניה, נחגג שמחת תורה באופן שהוא כמעט במחתרת. שום דבר פומבי ומיוחד.
הפחד הנוראי שהיה מעלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 ואף עוד קודם מהתחזקותה האדירה של התנועה הנציונאל - סוציאליסטית בכל רחבי גרמניה, הביאה לכך שאופייה של חגיגת שמחת תורה, השתנה מן הקצה אל הקצה. משמחה פורצת גבולות וחגיגה מובהקת וגאה של יְהוּדִיּוּת, היא הפכה להיות משהו שנעשה לגמרי בצנעה, בהיחבא ממש. הבעתה מפני תגובת גורמי הממשל ואף החברה הגרמנית בכלל, הייתה כנראה חזקה מכול.
וכך תינה בפניי וולטר היקר והאהוב את תסכולו וכאבו הצורב מכך שבגלל אותם נאצים ארורים הוא כמעט ולא זוכר שום דבר משמחת תורה בצל אביו האהוב שנרצח על ידי הנאצים בשנת 1941. והנה כאן, בארץ חמדת אבות, קרוב ל90 שנים מאוחר יותר, הוא זוכה לפזז ולכרכר בגילו המופלג עם ילדים קטנים ולהיות במחיצתם תחת הטלית בעליית 'כל הנערים'. ואכן כך הייתה תחושה, כמה 'כולנו נערים' לעומת חווית הנצח הפלאית הזאת. במקום הזה שהוא חזק ועוצמתי לאין ערוך מכול מי שקם עלינו לכלותינו לאורך כל שנות ההוויה היהודית לדורותיה.
וכמובן שאי אפשר היה להתעלם מהתזמון של שמחת תורה השנה, במלאות שלוש שנים לטבח הנורא ההוא של שמחת תורה תשפ"ד. זה שלא כמותו מאז השואה הנוראית לפני כשמונים שנה. כי משהו במילים ובתיאור של וולטר אודות המציאות המבעיתה ההיא בשנות עלומיו בגרמניה הנאצית, לצד השמחה העצומה שבקעה הימנו בשמחת תורה דהשתא בליבה של ירושלים, הכניס את הדברים לפרופורציות. המילים האלמותיות מן ההגדה 'והיא שעמדה וכו'', קיבלו באחת משמעות כה חיה ומצמיתה.
ושרק תהיינה לנו סיבות להמשיך ולשמוח, לרקוד ולפזז עד לאין קץ. חורף טוב ובריא לכולנו.
הכותב הוא מרצה בפילוסופיה והיסטוריה יהודית