עסק שרשום רק על שם הבעל או האישה לא בהכרח משאיר את בן הזוג השני מחוץ לתמונה. כאשר מערכת היחסים מסתיימת ומגיע שלב חלוקת הרכוש, לצד הזכויות שנצברו בעסק עשויים לעמוד גם החובות שנוצרו בו.
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, מסביר בשיחה עם עוזי ברוך כי זוגות רבים מודעים לשיתוף האפשרי בזכויות ובנכסים, אך פחות מודעים לכך שלשיתוף עשוי להיות גם צד פחות נעים - חובות.
לדבריו, חשוב תחילה להבחין בין חובות של אדם שנפטר לבין חובות במסגרת היחסים שבין בני זוג. במקרה של ירושה, מסביר כהן, החובות אינם פשוט נעלמים עם מותו של אדם. תחילה נפרעים החובות מתוך העיזבון, ורק לאחר מכן מחולקת היתרה ליורשים.
"ברגע שאדם השאיר נכס ויש עליו הלוואות או שעבוד כזה או אחר, ברור שהנושים מגיעים לפני היורשים", מסביר כהן ומפנה לסעיף 104 לחוק הירושה. "קודם כול צריך להחזיר את כל החובות, ואז היורשים מקבלים רק את מה שנותר".
במקרים מסוימים, לדבריו, לאחר תשלום החובות לא יישאר ליורשים דבר. עם זאת, הוא מדגיש כי היורשים אינם מקבלים לידיהם באופן אוטומטי את החובות עצמם. המצב בין בני זוג מורכב יותר. כהן מביא כדוגמה עסק משפחתי הרשום על שמו של אחד מבני הזוג בלבד - מצב נפוץ, לדבריו, שנועד לאפשר התנהלות פשוטה יותר מול לקוחות, ספקים וגורמים אחרים, בלי צורך בחתימתם של שני בני הזוג בכל פעולה עסקית.
הרישום, עם זאת, אינו בהכרח סוף פסוק כאשר בני הזוג נפרדים. אם בן הזוג שהעסק אינו רשום על שמו מבקש בעת הפרידה לקבל חלק מהזכויות שנצברו בו במהלך שנות הנישואים, מסביר כהן, עליו להביא בחשבון גם את הצד השני של המשוואה.
"אם הגענו למצב שבעסק יש חובות, הוא במינוס ולא בפלוס, אז בן הזוג השני מקבל גם את המינוסים האלה", אומר כהן. לדבריו, קשה לטעון לחוסר מעורבות בעסק רק כאשר מתגלים החובות, ובמקביל לדרוש שיתוף כאשר העסק צבר זכויות ונכסים. הסוגיה הזאת מקבלת משמעות מעשית במיוחד בעסקאות נדל"ן.
כהן מסביר כי גם כאשר דירה רשומה בטאבו על שמו של אדם אחד בלבד, רוכש זהיר צריך לבדוק אם למוכר יש בן או בת זוג. במקרים המתאימים, נדרשת גם הסכמת בן הזוג לעסקה.
הסיבה היא האפשרות שלבן הזוג קיימות זכויות בנכס אף שאינו רשום כבעליו. ללא בדיקה מתאימה, עלול הרוכש למצוא את עצמו בעתיד מול טענה שלפיה שילם את מלוא התמורה לאדם שלא החזיק לבדו במלוא הזכויות בנכס. "מחצית מהזכויות האלה שלי, שילמת לאדם הלא נכון", מתאר כהן את הטענה שעלולה להתעורר מצד בן הזוג שלא היה מעורב בעסקה.
לדבריו, הבדיקה אינה מסתיימת בהכרח בתעודת הזהות. אדם יכול להיות רשום כרווק ובכל זאת לחיות עם ידוע או ידועה בציבור שעשויים לטעון לזכויות בנכס.
כהן מציין בהקשר הזה את פסק הדין בעניין צבי נגד סיטין משנת 1993, ומסביר כי גם בנקים נוהגים להגן על עצמם כאשר הם מעניקים הלוואות משמעותיות המובטחות באמצעות שעבוד נכס. במקרה כזה, הבנק עשוי לדרוש את חתימת בן הזוג לפני יצירת השעבוד, כדי למנוע מצב שבו בעתיד תעלה טענה שהנכס ששועבד היה בחלקו גם בבעלות בן הזוג.
לדברי כהן, אחת השאלות המרכזיות במחלוקת כזו היא תום הלב של הגורם שביצע את העסקה. לכן נדרשים בנקים ורוכשים לבצע בדיקות ולא להסתפק בהנחה שהרישום הפורמלי משקף בהכרח את מלוא תמונת הזכויות.
אחד הכלים שבאמצעותם בני זוג יכולים להסדיר מראש את הסיכון הוא הסכם ממון. הסכמים כאלה נתפסים לעיתים כביטוי לחוסר אמון ערב הנישואים, אך כהן מצביע דווקא על התפקיד ההפוך שהם יכולים למלא כאשר אחד מבני הזוג מנהל עסק או חשוף לסיכונים כלכליים.
לדבריו, בעלי עסקים החשופים לחובות עשויים לערוך הסכם ממון כדי ליצור הפרדה ברורה בין הנכסים וההתחייבויות שלהם לבין אלה של בן הזוג. במקרה כזה ההסכם אינו נועד בהכרח להרחיק את בן הזוג מהנכסים, אלא להגן עליו מפני חובות שעלולים להיווצר במסגרת הפעילות העסקית.
אלא שלהפרדה הזאת יש מחיר שצריך להביא בחשבון. אם הסכם הממון קובע שהעסק שייך לאחד מבני הזוג בלבד, ההפרדה עשויה לחול לא רק כאשר העסק מפסיד וצובר חובות, אלא גם כאשר הוא מצליח וצובר זכויות.
"אם כתוב שהעסק הוא שלי ורק שלי", מסביר כהן, "אז גם הזכויות, בסוף הדרך, יישארו רק שלו". מכאן החשיבות, לדבריו, בהסדרה מראש של היחסים הכלכליים: לא רק כדי לקבוע מי יקבל איזה נכס במקרה של פרידה, אלא גם כדי להגדיר מי יישא בסיכונים ובחובות שנצברו לאורך החיים המשותפים.