רק חודשים ספורים חלפו מאז נפל סמ"ר נוה חבשוש ז"ל, והכאב בבית משפחת חבשוש עדיין טרי. אביו, חיים, מספר שהוא מופיע גם ברגעים הרגילים ביותר, בתוך השגרה, בלי התראה. ובכל זאת, כשהתבקש לומר קדיש בטקס הממלכתי לזכר חללי המלחמה, לא היה לו ספק שיגיע.
"רגע קשה", הוא אומר. "לנסות לסכם עכשיו ככה שלוש שנים שהעם במלחמה. נאלצנו להקריב את היקר מכל במלחמה הזאת". לצד האבל הפרטי, חבשוש רואה בטקס גם רגע לאומי. "היה חשוב ומרגש לכבד את המעמד הזה, אז ברגע שביקשו ממני היה לי ברור שאני אגיד כן".
ואז הוא מנסח את הדרך שבה הוא מנסה לחיות מאז נפילת בנו: "עם כל הקושי ועם כל הזיכרון והעצב, צריכים להצדיע ולהרים ראש, לזכור את הכול ולהמשיך קדימה".
קל לומר "להמשיך קדימה". קשה הרבה יותר לעשות זאת כשהאובדן עדיין קרוב כל כך. חיים אינו מנסה לטעון אחרת. "זה טרי וזה חוזר ומציף בהרבה מאוד מקומות, אפילו בשגרה, בחיי היום־יום", הוא מספר. אבל מבחינתו, הכניסה מחדש אל החיים והעשייה היא גם חלק מההתמודדות. "אין ברירה. אם אנחנו נתעסק רק בשכול, אז יהיה קשה מאוד להתקדם".
כבר לאחר השבעה הוא ניסה לחזור בהדרגה לשגרה. לא כדי להשאיר את נוה מאחור, אלא דווקא כדי למצוא דרך לקחת אותו איתו. "ככל שאנחנו נכנסים לעשייה, וכל אחד לשגרה שלו ולדברים שהוא עושה, וגם לדברים שאנחנו רוצים לעשות מעבר - ההנצחה של נוה, המורשת של נוה, מה שהוא השאיר לנו - חייבים להמשיך להיות בעשייה".
כשחיים מתבקש לתאר את בנו, הוא אינו מתחיל בצבא או בקרב שבו נפל. שתי המילים הראשונות שלו פשוטות: אדם טוב. "נוה היה בן אדם טוב", הוא אומר. "הוא היה איש של חיבורים, איש של חברים".
גם הצוות שאיתו נפל מסמל בעיני אביו משהו מהאופי הזה. לדבריו, חברי הצוות הגיעו ממקומות שונים ברחבי הארץ - "ממש עם ישראל", כהגדרתו.
החיבורים של נוה לא הסתיימו עם נפילתו. חבריו ממשיכים להגיע אל הבית ולהיות חלק מחיי המשפחה. "גם היום נוה, גם אחרי לכתו, מוקף חברים", אומר אביו. "חברים כל הזמן באים אלינו, נמצאים אצלנו".
ויש גם שיחות מסוג אחר. שיחות בין אב לבן, גם כשהבן כבר אינו יכול לענות. חיים מספר שלפעמים הוא כותב לנוה בפוסטים ברשתות החברתיות. בפעמים אחרות, כשהוא לבדו, הוא פשוט מדבר אליו.
"אני לא יודע להגיד אם הוא שומע או לא שומע", הוא אומר. "אבל זה משהו, אצלי איזשהו פורקן כזה, להוציא". בשלב הזה של האבל, הוא מסביר, התחושה היא שנוה עדיין נמצא בתוך חיי המשפחה. לא כפי שהיה, אבל נוכח בזיכרון, במילים ובדברים שהותיר אחריו. "הוא עדיין איתנו, גם אם הוא לא פיזית נוכח. הוא קיים. ואנחנו משתדלים להמשיך את הדברים שהוא עשה".
ואז מגיע הרגע שבו קולו של האב נוגע בנקודה הכואבת ביותר. לצד הגאווה העצומה בבנו יש משפט אחד שהוא היה רוצה שאמר לו יותר כשהיה בחיים.
"אני סופר גאה בו", אומר חיים. "אני לצערי לא אמרתי לו את זה מספיק בחייו. אני מצר על זה". היום הוא מקווה שאיכשהו המילים מגיעות אליו.
"אני מקווה שהוא רואה אותנו עכשיו ומבין כמה אנחנו גאים בו, כמה אנחנו מתגעגעים אליו וכמה אנחנו לוקחים מהדברים שהוא השאיר לנו, כמה אנחנו רוצים להמשיך עם זה הלאה". ביום זיכרון ממלכתי, וכאשר מערכת בחירות נוספת כבר נמצאת בפתח, חיים מבקש להפוך את האופי של נוה גם למסר רחב יותר.
לדבריו, קל במיוחד בתקופה פוליטית לחפש את מה שמפריד בין אנשים ולהתמקד במחלוקות. הוא מאמין שבנו היה מבקש את ההפך. "אני חושב שגם זה מה שנוה היה רוצה - לחפש את מה שמאחד, את המכנה המשותף בין כל אחד, לדון כל אדם לכף זכות".
את המילים האחרונות הוא מפנה אל החיים עצמם - אל הדבר המשותף שהוא מבקש לראות מעבר לכל המחלוקות.
"בסוף לכולנו יש את אותה מטרה", אומר חיים. "כולנו רוצים לחיות פה בכבוד, להרים ראש, בשקט, בביטחון, ולחיות חיים מאושרים, חיים שלמים".