מאז שבנו, רס"ן דביר ציון רווח ז"ל, נפל בקרב בבית חנון, אברהם רווח ממשיך להגיע אל החיילים הצעירים של גדוד 932 בחטיבת הנח"ל. הוא פוגש אותם בבקו"ם, מגיע לימי ההורים, מלווה אותם בטקסי ההשבעה וממשיך איתם לאורך הדרך.
כבר שישה או שבעה מחזורים עברו מאז נפילת בנו, הוא מעריך. החיילים והמפקדים כבר מכירים אותו. עבור אברהם, המפגש הזה הוא דרך להמשיך משהו מדרכו של דביר.
"אני מלווה אותם", הוא מספר. "מגיע לבקו"ם, מקבל אותם שם, מגיע ליום ההורים, מגיע לטקסי ההשבעה. כל הזמן מלווה את כולם". הנסיעות הרבות אינן פשוטות עבורו. רק לאחרונה, הוא מספר, נאלץ לעצור מעט ולנוח. אבל לצד הקושי הפיזי, המפגש עם הלוחמים הצעירים נותן לו כוח.
"זה מחזק מאוד נפשית", הוא אומר. "כי אתה רואה את דור ההמשך, אתה נותן להם מוטיבציה, אתה רואה את הלוחמים הצעירים האלה - פשוט אריות". את המילים האלה אומר אב שאצל בנו השירות במלחמה נמשך כמעט ללא הפסקה.
דביר היה בבית אביו בשמחת תורה כאשר הוקפץ לחברון, ומשם ירד עם הכוחות לעזה. לדברי אביו, הוא היה במלחמה מתחילתה במשך 470 ימים, עד היום שבו נפל.
עבור המשפחה היו אלה חודשים ארוכים של דאגה. ולא רק לדביר. גם בן נוסף של אברהם שירת במילואים, ושניהם היו בעזה.
"דאגה, בעיקר דאגה", הוא מתאר את התקופה. "היו שניהם ביחד, גם הבן הזה וגם הבן השני שהיה במילואים. היו ביחד בעזה. הרבה דאגה". אחרי 470 ימים הגיע דביר לבית חנון. הכוח נדרש לטהר את האזור, ובמהלך הפעילות הגיע לפיר. שם נפל דביר יחד עם סגנו.
ביום הזיכרון הממלכתי למלחמה, אביו מביט על הדור שממשיך להילחם דרך העיניים של מי שכבר הכיר מלחמה בעצמו. אברהם השתתף במלחמת לבנון הראשונה, והוא משווה בין משך הלחימה שחווה אז לבין מה שנדרש מהלוחמים בשנים האחרונות. "אני פשוט מצדיע להם", הוא אומר. "שלוש שנים, חבר'ה שנותנים פייט לא נורמלי". אבל לפני שהיה מפקד ולוחם, דביר היה הבן שלו.
כשאברהם מתבקש לספר עליו שלא דרך הדרגות והמדים, הוא נזכר בילד שהיה מעט ביישן - אבל ידע היטב לאן הוא רוצה להגיע. "די ביישן בהתחלה, אבל ממוקד מטרה, מאוד מפוקס, יודע מה הוא רוצה", הוא מספר.
התכונה הזאת ליוותה אותו גם בבגרותו. סבו של דביר היה ניצול שואה. כשיצא למסע לפולין התעקש הנכד להגיע אל בית היתומים שבו גדל סבו. המקום לא היה חלק מהמסלול, ובתחילה נאמר לו שלא ניתן להגיע אליו. דביר, מספר אביו, לא ויתר.
"כך הוא היה. כל הזמן", אומר אברהם. גם כשהדרך הפכה קשה פיזית, הוא התעקש להמשיך. במהלך הכשרתו לקצונה נפצע ביד ונזקק לשמונה תפרים. הפציעה הקשתה עליו בבוחן, אך הוא התעקש להשלים אותו.
"הוא לא ויתר", אומר אביו. מאז נפילתו מנסה המשפחה להמשיך ולהנכיח את דמותו. הם הפיקו דגלים ומדבקות לזכרו, וגם הדפיסו תפילה שכתב דביר על גבי מפת ארץ ישראל. לדבריו, בין מי שקיבלו אותה היו גם ראש הממשלה ויו"ר הכנסת.
אבל העשייה הבלתי פוסקת אינה מבטלת את האבל. ימים ספורים לפני השיחה הגיע אברהם לבסיס האימונים החטיבתי. במהלך טקס סיפרו שם על דביר. ברגעים כאלה, הוא אומר, אין עשייה ואין מילים שיכולות להחזיק את הכאב בחוץ. "אין מצב שאבא לא נשבר", הוא אומר. "יש אבא שלא יכול לבכות על הבן שלו? אין דבר כזה. אפשר להיות דוד המלך - בטח שנשברים".
אלא שמיד אחרי המשפט הזה הוא מביט סביבו ומוצא את המילים שמלוות אותו בתוך השכול. על אחד הקברים שמאחוריו מופיעות המילים "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא" - מן הבור העמוק אל הגג הגבוה.
"זה מה שצריך לעשות", אומר אברהם. "כל הזמן. נופלים - ועולים חזרה, הכי גבוה שאפשר".