בית המשפט הרשיע תושב הכפר בועיינה-נוג'ידאת בעבירות של הצתה בנסיבות מחמירות, ייצור נשק וקשירת קשר לביצוע פשע, וזאת לאחר שהנאשם, יחד עם עוד שניים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה על חלונותיו של בית ביישוב מצפה נטופה, כנקמה על פציעת אחיו של אחד השותפים של הנאשם בהפגנה באירועי אוקטובר, ולאחר שבית המשפט קבע כי הנאשם צפה כאפשרות קרובה שדיירי הבית יהיו בתוכו וייפגעו.
השופטת כותבת בפסק הדין: "כפי שעולה מניתוח הראיות, הגיעו ארבעת השותפים, לאחר שהצטיידו בבקבוקי שתיה, דלק וכפפות, לישוב מצפה נטופה הסמוך לכפר מגוריהם על מנת לנקום את נקמת פציעתו של חוסאם, על ידי השלכת בקבוקי תבערה לעבר בית בו מתגוררים יהודים. הארבעה הגיעו אל הגדר הסובבת את הישוב, הכינו בקבוקי תבערה, לאחר שחסמו את השביל באבנים גדולות, כדי למנוע מכלי רכש לרדוף אחריהם. לאחר הכנת הבקבוקים ולבישת הכפפות, זרקו אבנים לעבר הבית שהיה הראשון סמוך לגדר. הבית היה חשוך, איש מארבעת המשתתפים לא טרח לברר האם בבית מצויים אנשים, האם קיימים סימנים להימצאות בני אדם בבית. תריסי הבית היו מוגפים. בשל היות הבית חשוך ומוגף תריסים, למעט החלון בקומה הראשונה אותו ניפצו על ידי השלכת אבנים, ומהמקום בו עמדו לא יכולים היו לראות את הבית כולו. מעדות כל המשתתפים עולה כי הם לא ידעו ולא בדקו ואפילו הניחו שיש אנשים בבית בשעה שכזו, לא הביאו זאת במנין שיקוליהם. הנאשם וחבריו זרקו אבנים לעבר הבית כדי שניתן יהיה להבטיח שבקבוקי התבערה יחדרו לתוכו. גרסת הנאשם כי לא חפץ לפגוע בבני אדם נדחתה.
השאלה היא איפה, האם הוכח כי הנאשם וחבריו ביקשו להצית את הבית במטרה לפגוע בבני אדם. הנאשם הודה במעשים המתייחסים לרישא כי שילח אש במזיד. המחלוקת נסובה סביב השאלה האם נתקיים היסוד הנפשי אשר מבוטא בדיבור "במטרה" לפגוע בבני אדם, שבסיפא לסעיף 448 לחוק. אין מחלוקת כי היסוד הנפשי המתבטא במילה "מזיד" מקים דבר המעיד כי לנאשם היתה מחשבה פלילית של מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה.
השופטת מסיימת וכותבת כי "אני סבורה שהתביעה הוכיחה את המיוחס לנאשם בכתב האישום כולל המטרה לפגוע בבני אדם, ובשל כך אני מרשיעה את הנאשם בכל המפורט בכתב האישום. (א)
השופטת כותבת בפסק הדין: "כפי שעולה מניתוח הראיות, הגיעו ארבעת השותפים, לאחר שהצטיידו בבקבוקי שתיה, דלק וכפפות, לישוב מצפה נטופה הסמוך לכפר מגוריהם על מנת לנקום את נקמת פציעתו של חוסאם, על ידי השלכת בקבוקי תבערה לעבר בית בו מתגוררים יהודים. הארבעה הגיעו אל הגדר הסובבת את הישוב, הכינו בקבוקי תבערה, לאחר שחסמו את השביל באבנים גדולות, כדי למנוע מכלי רכש לרדוף אחריהם. לאחר הכנת הבקבוקים ולבישת הכפפות, זרקו אבנים לעבר הבית שהיה הראשון סמוך לגדר. הבית היה חשוך, איש מארבעת המשתתפים לא טרח לברר האם בבית מצויים אנשים, האם קיימים סימנים להימצאות בני אדם בבית. תריסי הבית היו מוגפים. בשל היות הבית חשוך ומוגף תריסים, למעט החלון בקומה הראשונה אותו ניפצו על ידי השלכת אבנים, ומהמקום בו עמדו לא יכולים היו לראות את הבית כולו. מעדות כל המשתתפים עולה כי הם לא ידעו ולא בדקו ואפילו הניחו שיש אנשים בבית בשעה שכזו, לא הביאו זאת במנין שיקוליהם. הנאשם וחבריו זרקו אבנים לעבר הבית כדי שניתן יהיה להבטיח שבקבוקי התבערה יחדרו לתוכו. גרסת הנאשם כי לא חפץ לפגוע בבני אדם נדחתה.
השאלה היא איפה, האם הוכח כי הנאשם וחבריו ביקשו להצית את הבית במטרה לפגוע בבני אדם. הנאשם הודה במעשים המתייחסים לרישא כי שילח אש במזיד. המחלוקת נסובה סביב השאלה האם נתקיים היסוד הנפשי אשר מבוטא בדיבור "במטרה" לפגוע בבני אדם, שבסיפא לסעיף 448 לחוק. אין מחלוקת כי היסוד הנפשי המתבטא במילה "מזיד" מקים דבר המעיד כי לנאשם היתה מחשבה פלילית של מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה.
השופטת מסיימת וכותבת כי "אני סבורה שהתביעה הוכיחה את המיוחס לנאשם בכתב האישום כולל המטרה לפגוע בבני אדם, ובשל כך אני מרשיעה את הנאשם בכל המפורט בכתב האישום. (א)