כמעט שנתיים חלפו מאז נפילתו של רס"ר במיל' גיא שבתאי ז"ל, אבל עבור אחותו מירב שם טוב הזמן אינו מרחיק את הגעגוע. להפך.
"ככל שעובר הזמן אנחנו יותר ויותר מתגעגעים", היא אומרת. "כל דבר מזכיר את גיא. אם זה תאריכים, אם זה חגים. הזיכרון שלו מאוד מאוד חזק. אני יום־יום זוכרת את החיוך שלו, את הקול שלו".
מירב הגיעה לטקס הממלכתי לזכר חללי המלחמה כחלק מהמאמץ של המשפחה להמשיך ולספר על גיא. לצד האזכרות המשפחתיות, הם מבקשים להיות נוכחים בכל מקום שבו אפשר להזכיר את שמו ואת חייו.
"אנחנו כמשפחה מאוד רוצים להנציח את גיא כמה שיותר, ולהיות מעורבים ולהשתתף בכל הטקסים שיכולים להזכיר אותו", היא מספרת. "באמת רוצים להשתתף בכל מה שאפשר ולהיות מעורבים, כדי שלא ישכחו את גיא".
באותו ערב תכננה המשפחה להגיע גם לאזכרה ברמת גן - העיר שבה נולד גיא. בשנים האחרונות לחייו התגורר בירושלים. הדרך שעשה בחייו עברה בין עולמות שונים. בילדותו ובנעוריו היה כדורגלן ושיחק בקבוצות נוער בישראל. במהלך שירותו הצבאי קיבל מעמד של ספורטאי מצטיין, והמשיך לאחר מכן לשחק כדורגל בליגת המכללות בארצות הברית.
אלא שבהמשך חייו הגיע שינוי. "הוא חזר בתשובה וחזר לארץ, התחתן, הקים משפחה", מספרת מירב. ובתוך המסלול החדש שבנה לעצמו נשאר בו גם משהו שלא נתן לו מנוח מתקופת השירות הצבאי. לדברי אחותו, לגיא היה קשה עם העובדה שלא שירת כלוחם.
במילואים הוא ביקש לשנות זאת. "במילואים הוא חזר להיות - רצה להיות לוחם", היא מספרת. במהלך הלחימה בלבנון נפצע גיא באורח קשה בתקרית שבה נפגעו לוחמים נוספים. עבור המשפחה החלו אז שבועיים של המתנה, תפילות ותקווה.
"אנחנו האמנו שגיא יחיה", אומרת מירב. "שמענו שהוא פצוע קשה. האמנו ברפואה בארץ, ידענו שהרבה יצאו ממצבים קשים". גיא אושפז במשך שבועיים בטיפול נמרץ. בני המשפחה נאחזו בתקווה גם משום שבתחילה ראו אותו והרגישו שיש על מה להילחם.
"ביום הראשון ראינו שהוא בעצם כולו שלם", מספרת מירב. "אבל הפציעה הייתה קשה והכריעה אותו".
מאז, המשפחה מנסה למצוא עוד ועוד דרכים להשאיר את גיא נוכח בחיים שלהם ובחייהם של אחרים. ההנצחה אינה מתרכזת רק בטקסים. לפעמים היא נמצאת דווקא במעשה קטן שנעשה בשמו.
"זה יום שישי להתנדב, להכין סנדוויצ'ים לחיילים", מספרת מירב. בפעם אחרת ארגן אחיה שי משחק כדורגל לזכרו של גיא - חיבור טבעי לאהבה שליוותה אותו במשך שנים. "כל מה שאפשר, ממש כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי שיזכרו את גיא - אנחנו עושים".
גם היחידה שבה שירת ממשיכה להיות חלק מחיי המשפחה. הקשר עם חבריו לנשק לא הסתיים עם נפילתו. "אנחנו בקשר מאוד חזק עם היחידה שלו", מספרת מירב. "היחידה שלו מדהימה, הם עוטפים אותנו".
עם הזמן, היא אומרת, החיילים והמפקדים הפכו להרבה יותר מקשר לצבא ולשירותו של גיא. "ממש כמו משפחה. הם פוגשים אותנו הרבה - והם לא שוכחים אותו".