יש בסיפורו של רס"ן במיל' מושיקו רוזנוולד ז"ל מעגל שקשה להתעלם ממנו. כמהנדס צעיר, אחד הפרויקטים הראשונים שעליהם עבד היה היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל. הוא שימש המהנדס הראשי של הפרויקט, המקום שנועד להנציח את חללי מערכות ישראל.
שנים אחר כך, לאחר שנפל בקרב ברפיח, נוסף גם שמו שלו למקום שהיה שותף בבנייתו. "הפרויקט הראשון שלו היה היכל הזיכרון", מספר אביו, אריה רוזנוולד. "הוא היה המהנדס הראשי של היכל הזיכרון פה בירושלים, בהר הרצל. והשם שלו, מן הסתם, מה שנקרא סגירת מעגל - מופיע שם גם".
ביום הזיכרון הממלכתי למלחמה, אריה מגיע אל המקום כשעבורו הזיכרון הלאומי והזיכרון הפרטי כבר אינם ניתנים להפרדה.
מושיקו היה בן 35 בנופלו. הוא היה נשוי לעדן ואב לאוראל, שהיה בן שמונה חודשים בלבד כשאביו נפל. "הוא כל כך אהב את המשפחה", מספר אביו. "את אשתו עדן גם, מושיקו מאוד אהב אותה".
לצד המשפחה הייתה הקריירה שבנה. מושיקו סיים בהצטיינות לימודי הנדסה אזרחית בטכניון ועבד כמהנדס בנייה. אלא שעם פרוץ המלחמה הוא עזב את שגרת חייו והתגייס למילואים.
לדברי אביו, הוא היה במילואים כבר מיומה הראשון של המלחמה, עבר כמה סבבים של שירות - וביום שבו נפל ברפיח כבר היה אמור לחזור הביתה. מושיקו שירת כרב־סרן וכמפקד פלוגה בהנדסה קרבית. אביו מתאר מפקד שחייליו ומפקדיו העריכו ואהבו.
"הוא פשוט נתן את כולו למען ארץ ישראל, למען עם ישראל", אומר אריה. עבור משפחת רוזנוולד, יום הזיכרון למלחמה מחזיר אל נקודת ההתחלה של המסע הזה. מושיקו אמנם נפל יותר משנה לאחר פרוץ המלחמה, אבל מאותו בוקר הוא כבר היה חלק ממנה.
"ביום הזה הכול התחיל. בעצם המלחמה התחילה", אומר אביו. "אנחנו, כמשפחה שכולה שקשורה לחרבות ברזל, למלחמה הזאת - היום הוא יום חשוב לזכור את כל אלה שנפלו ולא חזרו". כשהוא נשאל מה היה רוצה שהציבור ייקח מדמותו של בנו, אריה אינו חוזר דווקא אל הקרב האחרון. הוא חוזר למשפט שמושיקו נהג לומר בחייו.
"מושיקו אמר שאין בעיות - יש אתגרים", הוא מספר. "כל אתגר אפשר לעבור אותו". המשפט הזה, מספר אביו, התאים גם לאופן שבו מושיקו התנהל. בתמונות שנותרו ובזיכרונות המשפחה חוזר שוב ושוב אותו פרט קטן: החיוך. "תמיד, בכל התמונות וגם ככה בחיים, הוא עם חיוך. תמיד".
ביום שבו מדינת ישראל זוכרת את הנופלים במלחמה, אריה מבקש שהזיכרון של בנו ושל חבריו לא יישאר רק בטקסים ובשמות החקוקים באבן. "מאוד חשוב שהעם שלנו, שאנחנו, נהיה ראויים להם", הוא אומר. "לאלה שלא חזרו".