שלוש שנים אחרי שרינת הודיה "ריני" זגדון ז"ל נרצחה במסיבת הנובה, אביה מוריאל לא מדבר על רגע גדול אחד שהוא מתגעגע אליו. דווקא הדברים הקטנים, אלה שפעם היו חלק בלתי מורגש מהבית, הם שחסרים לו יותר מכול.
"הרגעים הפשוטים, לא משהו מיוחד", הוא אומר. "פשוט שהיא באה, שהיא בבית, שמריח את הבת שלך, יודע שהיא שם. בחדר, ישנה, מסתובבת יחפה".
שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר, אבל עבור משפחת זגדון הזמן עדיין לא הצליח לסדר את מה שקרה בתוך מסגרת ברורה. "אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים עדיין", אומר מוריאל. "עוד לא נראה לי שנחתנו, לא מבינים לגמרי. כל יום קמים ומתמודדים מחדש". בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי 7 באוקטובר והמלחמה היה למשפחה חשוב להיות נוכחת. מבחינת מוריאל, לצד האבל הפרטי, יש משמעות לכך שהמדינה כולה עוצרת וזוכרת.
"היה לנו מאוד חשוב להגיע דווקא לאזכרה הממלכתית", הוא אומר. לדבריו, חשוב שהמדינה תיקח אחריות על ציון האסון ותעניק לו מקום בלוח הזיכרון הלאומי, בדומה לימי זיכרון ממלכתיים אחרים.
אבל לפני הזיכרון הממלכתי היו ימים ארוכים שבהם המשפחה אפילו לא ידעה בוודאות מה עלה בגורלה של ריני. בבוקר 7 באוקטובר שמעו בני המשפחה את הפיצוצים והקולות, אך בתחילה לא ייחסו להם את המשמעות שהתבררה רק בהמשך. הם כלל לא ידעו שריני נמצאת במסיבה.
"רק לקראת הצהריים התחלנו להבין כל מיני שברי שמועות, שאולי זה היה ואולי זו היא", מספר מוריאל.
מכאן החל שבוע של חיפושים וחוסר ודאות. "הייתה לנו המתנה מאוד מאוד ארוכה, כמעט שבוע שלם", הוא מספר. "ניסינו להבין אם היא הייתה שם בכלל, כי לא מצאו אותה. כמובן שחיפשנו בכל המדינה".
בשלב מסוים עלתה גם האפשרות שריני נחטפה לעזה. הטלפון שלה אותר שם, והיעדר מידע אחר השאיר את המשפחה בין תקווה לפחד. "היו רגעים שחשבנו שהיא חטופה", אומר אביה. "כי הפלאפון שלה היה בעזה. ועוד לפני כן לא היה שום רמז איפה ומה".
ככל שנקפו הימים, הוא מספר, החשש הלך וגבר. רק בלילה שבין חמישי לשישי הגיעה המשלחת לבית המשפחה עם הבשורה שריני נרצחה. "היה לנו בעצם שבועיים", אומר מוריאל. "שבוע שישבנו בלי לדעת ושבוע עם לדעת. לא קל".
מאז עברו שלוש שנים. ישראל השתנתה, המלחמה נמשכה והחיים נאלצו להתקדם, אבל מוריאל אומר שעדיין קשה להביט על כל מה שקרה בפרספקטיבה רחבה.
"פרספקטיבה מאוד קרובה לאירוע", הוא אומר. "אבל מה שברור זה שאנחנו צולחים את זה. זה מה שברור לי. אנחנו עוברים את זה ואנחנו ממשיכים הלאה".
הוא מאמין שהשנים האלה עוד יצמיחו מתוך החברה הישראלית כוחות חדשים. "אני מעריך שזה יצמיח כוחות מאוד מיוחדים, מאוד חזקים, מאוד מאוחדים באיזשהו שלב", הוא אומר, ומוסיף מיד: "אם כי לא כרגע".
כשהשיחה מגיעה לשאלת האחריות, מוריאל מביט גם אל המערכת הפוליטית ואל הבחירות המתקרבות. הוא מדגיש את אכזבתו מכך שלתחושתו חלק גדול מהדמויות הפוליטיות נותרו כפי שהיו לפני האסון.
"אני מסתכל בצער על זה שהכוחות הפועלים בבחירות הבאות הם אותם כוחות", הוא אומר. "אותם אנשים, אותם שמות. זה מצער".
התקווה שלו היא שמתוך מה שעברה ישראל יצמח בהמשך דור חדש של הנהגה - מכל חלקי המפה הפוליטית. "חייבים לצמוח מכל הכיוונים, מימין ומשמאל, כוחות חדשים שיודעים לעבוד ביחד, שיודעים להבין את מה שאנחנו עברנו", הוא אומר. אבל בסופו של דבר, מעבר לשאלות הגדולות על המדינה, האחריות והעתיד, הגעגוע נשאר במקום אחר לגמרי.
לא בכותרות, לא בטקסים ולא בוויכוחים. בחדר בבית. בקול מוכר. בנוכחות של בת שחזרה הביתה. "הרגעים הפשוטים", חוזר מוריאל. "שהיא בבית, שמריח את הבת שלך, יודע שהיא שם. בחדר, ישנה, מסתובבת יחפה".