במלאת שלושים לפטירתו: הרב אריה ליפו חוזר אל דמותו של הרב ישראל יצחק בזאנסון ז"ל, מאנשי הקירוב המיוחדים של חסידות ברסלב, דרך סיפורים ורגעים שנחרטו בו לאורך השנים - מתל אביב ועד הפסטיבלים, משמירת הלשון ועד העצה המפתיעה שקיבל ממנו כשחיפש את זיווגו.
"אחד המשפטים שלו שנחרתו בי היה: 'על כל כפית של מוסר צריך צלחת של התחזקות'", מספר הרב ליפו. "פעם הוא הסביר לי מהי בעיניו תוכחה אמיתית: להוכיח לאדם שהוא טוב. להוכיח לו שהוא מסוגל, שהוא אהוב אצל השם, שיש בו נשמה טהורה וכוחות פנימיים - מפני שהוא עצמו כבר אינו מאמין בזה. להוכיח לאדם שהוא טוב יותר ממה שהוא חושב על עצמו".
לצד החיזוק, הרב בזאנסון הקפיד מאוד על שמירת הלשון. "כששיחה הייתה מתחילה לגלוש למחלוקות בין רבנים ושיטות - מי צודק ומי טועה - הוא היה מניח את היד על הפה וסוגר אותו. 'אני לא אחראי על כל העולם', היה אומר. 'אתה לא אחראי על כל המדינה. למה אתה צריך להחליט עכשיו אם פלוני עשה בסדר? אתה צריך לעשות את הטוב'".
הרב ליפו מספר כי אותה גישה אפשרה לרב בזאנסון גם לראות את עולם התשובה באופן מעט אחר. "הוא דיבר על התמונות המוכרות של בעלי תשובה: בתמונת ה'לפני' רואים בחור צבעוני, עם שרוואל וכלב, ובתמונת ה'אחרי' הוא בחליפה, רציני, בבית המדרש. הרב אמר: 'אני רוצה שהוא יישאר צבעוני גם אחרי שהוא חוזר בתשובה'. שיישאר עם החיוך הטבעי והשמחה. שלא הכול יהפוך לשחור-לבן".
הקשר בין השניים החל סביב החלום להקים מקום תורה בתל אביב. "הייתי בכותל ושמעתי את הרב בזאנסון אומר ליהודי בצרפתית: 'יש לי חלום להקים ישיבה בתל אביב'. ניגשתי ואמרתי לו: הרב, לנו יש בחורים. יש נשמות שמתרוצצות מצד לצד ומחפשות מישהו שיקרב אותן לרבנו. הוא שאל: יש מנהל? אמרתי: יש. יש מקום? יש. 'טוב', הוא אמר, 'אז אני אבוא'. וכך התחיל קשר של שנים".
בהמשך ביקש ממנו הרב ליפו ברכה למציאת אישה. תוך כדי שסיפר לרב סיפור שאירע לו, הבחין הרב בזאנסון בפרט קטן. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'אני צייר. אני שם לב לדברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם. כשסיפרת עכשיו את הסיפור - עצמת עין אחת, נכון?'. לא שמתי לב בכלל. ואז הוא אמר לי: 'אתה רוצה למצוא את אשתך? תמיד תעצום עין אחת - ותמצא את אשתך'".
"הכוונה הייתה שיש בנו עין ביקורתית ויש עין שרואה את הטוב", מסביר הרב ליפו. "תתרגל לעצום קצת את העין הביקורתית ולהסתכל בעין שמחפשת את הנקודות הטובות. זו הייתה עצה למציאת אישה, אבל בעצם עצה לחיים".
גם ויכוח קטן על עיצוב המרכז בתל אביב הפך לשיעור. "אני רציתי שהחבר'ה ישבו על מזרונים על הרצפה, והרב חשב שעדיף ספסלים עם כריות. שאלתי אותו: הרב, האם אני צריך להתבטל לדעתך ולהביא ספסלים, או להקשיב למה שאני מרגיש ולשים מזרונים?".
הרב השיב שאילו היה מדובר במסורת שקיבל מרבי נחמן, היה על תלמידו להתבטל אליה. "אבל עכשיו", מספר הרב ליפו, "הוא אמר לי שבעצם זו רק דעתו האישית. אני 'נקודת חברו' ואתה 'נקודת עצמו', ונקודת עצמו קודמת לנקודת חברו. כלומר: שים מזרונים. הוא לימד אותי להתבטל למסורת, אבל לא למחוק את עצמי".
אחד הזיכרונות החזקים ביותר התרחש בפסטיבל שאליו הגיעו להפיץ יהדות. "הייתה שם אווירה רוחנית קשה מאוד וגם מיסיונרים הסתובבו במקום. הרב אמר: 'יש פה מיסיונרים. זה פיקוח נפש'. הוא והרבנית נשארו וחילקו ספרים לצעירים".
למחרת התקיים במקום מניין לשחרית. לפני קריאת התורה הרב בזאנסון נעלם ושב רק לאחריה. "התברר שהבימה עמדה באופן שהמחיצה בין הגברים לנשים עוברת באמצעה. הרב חשש שאם יישאר יעלו אותו לתורה, והוא לא רצה לתת גושפנקה אפילו למראית עין של שינוי מן המסורת. מצד שני, הוא לא רצה לבייש את המארגנים, אז פשוט יצא וחזר".
"אחר כך ישבנו באוהל והרבנית הוציאה קוגל. ושם הבנתי מה זה קוגל", מספר הרב ליפו. "כשאתה בתוך פסטיבל, מוקף בכל מה שהיה שם, והנשמה שלך כמעט יוצאת - ופתאום אתה אוכל חתיכת קוגל יהודי - הנשמה חוזרת פנימה. תזכור מי אתה. תזכור שאתה יהודי. זה היה הרב בזאנסון: להיכנס הכי רחוק שאפשר, בלי לאבד לרגע את הבית".
גם את השפה שבה פנה לאנשים התאים הרב למי שעמד מולו. "כשהייתי מארגן לו שיעורים לציבור חילוני, הוא היה אומר לי לפעמים: 'אל תביא לי חרדים לפה'. לא משום שהיה לו משהו נגדם. להפך, היו לו שיעורים עמוקים מאוד לבני תורה. אלא שהוא ידע שכאשר הוא מדבר עם מי שרחוק, הוא צריך לדבר בשפה שלו. לאדם שרחוק צריך לומר: השם קרוב אליך. אתה יקר. השם אוהב אותך".
ומעל העשייה היומיומית עמדה גם עבודת הלילה. "הרב היה חזק מאוד בקימת חצות", מספר הרב ליפו. "הוא היה אומר לנו: 'אתה יכול לכתוב בחצות את החדשות שיהיו בבוקר'. במקום לקום בשבע, לפתוח חדשות ולהתלונן למה קרה כך ולמה המציאות נראית כך - קום בחצות. תתבודד. תעשה תיקון חצות. תתפלל על עם ישראל. אל תהיה רק צופה במציאות. תהיה שותף בתיקונה".
מכל הזיכרונות נשאר הרב ליפו עם אותו משפט ששמע שוב ושוב: "אנחנו יודעים היטב להצביע על מה שלא בסדר - בעצמנו, בילדים שלנו, בחברה ובדור. הרב לימד אותי שתוכחה אמיתית יכולה להתחיל במקום הפוך לגמרי: להוכיח לאדם שהוא טוב יותר ממה שהוא חושב על עצמו. כפית של מוסר לתת לו, אבל לידה צריך להניח צלחת שלמה של התחזקות".