באדיבות כאן חדשות
בשנים שלפני האסון, החיים בעוטף עזה תוארו בפי התושבים כגן עדן. "עבדתי בהוראה, גידלתי ילדים, הייתה לי גינה מעלפת שהייתה התרפיה שלי", משחזרת בת שבע יהלומי. "היינו בטוחים שאנחנו במקום בטוח, שנזדקן ביחד. טילים זה רוע מרוחק, אתה לא רואה את הלבן בעיניים של מי ששלח אותם".
אלא שבבוקר ה-7 באוקטובר, המציאות טפחה על פניהם. המטחים הבלתי פוסקים פינו את מקומם לצעקות בערבית בתוך החצרות. "אתה מבין שרק קיר מפריד בינך לבינם", מספרים הניצולים. "השתלט עליי פחד בתוך הגוף, אבל המוח לא מסוגל לתפוס את זה".
אוהד, שנלחם להגן על משפחתו, יצא אל מחוץ לדלת עם אקדחו האישי וטרק אותה מאחוריו כדי למנוע מהמחבלים להיכנס. "שמענו אותו נפצע, צועק בכאב. באותו רגע הבנתי שהשליטה לא בידיי. אמרתי לעצמי: אם נמות, אז נמות".
ברגעי החטיפה הדרמטיים, נפרדו דרכיהם של בני משפחת יהלומי. איתן הועלה על אופנוע של מחבלים שדהר לעבר הרצועה, בעוד בת שבע והבנות הועלו על אופנוע שני. כשטנקים צה"ליים התקרבו לגדר, האופנוע של בת שבע נפל והמחבלים הריצו אותן לתוך מכולה בצד הדרך.
"רק בתוך המכולה הבנתי שאיתן לא איתנו", היא משחזרת בדמעות. "קיוויתי שהשם שהענקנו לו יעמוד לזכותו איפה שהוא לא יהיה. כשרצנו בחזרה לכיוון כוחותינו, היכתה בי ההבנה שאני רצה בכיוון הנגדי לבן שלי. זו תחושה שעד היום לא מרפה ממני".
כעת, כשהחטופים ששבו לביתם מנסים לאסוף את השברים ולשקם את הגוף והנפש, המשפחות מביטות אחורה על המאבק שניהלו - ומבינות שהדרך לשיקום עוד ארוכה. "אמרו לנו שאין סיכוי, שנכנסנו למעגל של אי בהירות. אבל הבנו שאם לא נקום ולא נילחם - אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".