"קשה לי להיזכר ביום הזה, וקשה לשכוח". שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רעות בן חיים, מועמדת מפלגת הציונות הדתית לכנסת, חוזרת אל היממה שבה המציאות המשפחתית שלה התהפכה: בעלה ספי קיבל צו 8, היא נותרה עם שבעת ילדיהם כשהיא בסוף היריון, ובתוך שעות החלו להגיע גם הידיעות על חברם, בכור סוויד ז"ל.
"בשמחת תורה ההוא לא רקדנו. לא יצאנו מהבית, ובקושי מהממ"ד", כתבה בן חיים בפוסט שפרסמה לציון יום הזיכרון הלאומי לאירועי 7 באוקטובר ולפרוץ המלחמה.
צו 8 הגיע בצהריים. ספי נשאר עם המשפחה עד הערב, ובצאת השבת הם יצאו יחד לדרך. "הנסיעה בתוך מלחמה פעילה, הלב גדוש בהלה וכאב עז, והעיניים לא מצליחות לראות דבר מבעד לדמעות", תיארה.
אבל הפרידה בבסיס הייתה רק תחילתו של הלילה. לאחר שספי ירד מהרכב, בן חיים המשיכה לבדה צפונה, כשאיתה כל שבעת הילדים והיא עצמה בסוף היריון.
"אחרי שספי ירד בבסיס, המשכתי לבד ברכב עם הילדים. כל השבעה, ואני בבטן של סוף הריון", כתבה. היעד היה קשת שברמת הגולן, שם חיכו להם אחיה וגיסתה. "הם היו הראשונים לשאול את הילדים לשלומם, להציע אוכל מנחם, חיבוק ומיטה".
רק לאחר שהילדים נרדמו, נותרה בן חיים לבדה מול הטלפון - ומול ממדי האסון שהחלו להתברר. היא קראה עוד ועוד עדויות מהדרום, ובתוך שטף המידע הופיע שם מוכר: בכור סוויד, חברו של בעלה, נעדר. "כשכל הבית סוף-סוף נדם, החזקתי את הנייד וצללתי אל כאב אינסופי. קראתי עוד ועוד עדויות, והתמונה שהתגלתה הייתה לא נתפסת. ובתוך כל זה - מחפשים את בכור".
בכור סוויד ז"ל היה חברו של ספי ולוחם בכיתת הכוננות של שלומית. בן חיים מתארת אותו לא רק כלוחם שיצא באותו בוקר להגן על אחרים, אלא כחבר וכאיש משפחה. "בכור סוויד היה חבר של ספי, וכך הכרתי אותו גם אני. אמן עם ידי זהב, מדבר עם עצים והם איתו. האיש של נאורה היקרה, ואבא מתוק לבנותיו", כתבה.
באותו חג שהו בני המשפחה בשובה. עם פרוץ מתקפת המחבלים יצא סוויד לכיוון שלומית, כדי לחבור לכיתת הכוננות ולהילחם במחבלים שפשטו על פרי גן הסמוך. השעות חלפו, והחיפושים אחריו נמשכו. "לא מוצאים את בכור, מבקשים את עזרת הציבור", שחזרה בן חיים. "את הלילה הזה סיימתי לקראת הבוקר, בנפש מרוסקת מכאב. ובבוקר - קמתי לצהלת הילדים, לתפקוד, לסימני שאלה ולחיפוש תשובות".
הבשורה הקשה הגיעה בהמשך: סוויד נרצח. אלא שעבור בן חיים, לצד האבל, נוצרה מיד התמודדות נוספת. בעלה היה באותו זמן בלחימה בגזרת הצפון ולא ידע שחברו נהרג. כעת היא נדרשה להחליט כיצד ומתי לספר לו.
"כשמצאו את בכור ללא רוח חיים - האיש עם עוצמות החיים הכבירות, ספי עוד לא ידע. הוא היה עמוק בלחימה בגזרת הצפון, ולא היה לי מושג איך לספר לו", כתבה.
ההתלבטות, לדבריה, הייתה בין הרצון להגן עליו בשעה שהוא נמצא בלחימה לבין ההבנה שאי אפשר להסתיר ממנו את מות חברו. "לא רציתי להחליש אותו, לא רציתי להכאיב עוד יותר מכל מה שכבר איבדנו יחד ולבד, אבל הייתי חייבת לספר".
שלוש שנים לאחר אותה יממה, בן חיים כותבת כי האובדן נותר חלק מהחיים. "הכאב, כנראה, יישאר לתמיד. אין יום שאני לא רוצה לחזור לימים שבהם לא תיארנו לעצמנו ששבר כזה יכול להתרחש, שזוועות כאלו יקרו לנו כאן, בארץ ישראל".
"בכור, כמו רבים וטובים כל כך, נפל ביום הנורא ההוא", הוסיפה. "יהי זכרם ברוך. תהי מצבתם הבטחה שלעולם לא עוד". לצד הזיכרון והאבל, בן חיים מבקשת לתאר גם את מה שראתה בחברה הישראלית מאז אותו בוקר: את המעבר המהיר משבר לפעולה ואת האנשים שנדרשו לקבל על עצמם אחריות שלא הכירו קודם.
"הכאב הזה לא שיתק אותנו, הוא הניע אותנו לפעול. ללחום. להציל. להתקומם", כתבה. "פלא בעיני איך ילדים התבגרו בין לילה והפכו לוחמים, איך אמהות חשקו שיניים ונתנו את המיטב, איך אנשים פשוטים מצאו בעצמם כוחות אור וגבורה, ולבשו תפארה".
את הפוסט חתמה בפסוק "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה", ובמסר של אחדות וצמיחה מתוך האסון. "כוחנו טמון באחדות שלנו, בהכרה שכולנו איברים של אותו הגוף, אחים של ממש", כתבה. "בחרנו בחיים, צמחנו גדולים יותר, חזקים ויציבים. שלוש שנים אחרי, מביטים על המציאות בעוטף ישראל ובצפון ורואים בעיניים נחמה, רואים גאולה".