האם נכון לשאול אדם שחווה טראומה מה שלומו, או שעדיף לא להזכיר את מה שקרה כדי לא להציף אותו מחדש? זו שאלה שמעסיקה בני משפחה, חברים, קולגות ומכרים של נפגעי טראומה - ובתקופת החגים וימי הזיכרון היא מקבלת משנה תוקף.
אירועי 7 באוקטובר ממשיכים להדהד בחיי היום-יום. מי שנפגע באופן ישיר עשוי להתמודד עם זיכרונות שצפים ועולים ועם תהיות מייסרות של "מה היה אילו?". מנגד, האנשים שסביבו מוצאים את עצמם לא פעם חסרי אונים מול הכאב: האם לשאול? האם לדבר? ואולי דווקא נכון לשתוק?
אני מכירה את הדילמה הזו לא רק כמטפלת, אלא גם מניסיוני האישי. לפני 30 שנה, כשהייתי בת 19 בלבד, נפצעתי בפיגוע דריסה בגבעה הצרפתית ועברתי שיקום ממושך. החוויה הזו הייתה אחת מנקודות המוצא לחיבור שלי לתחום הטיפול בטראומה של טרור ולחימה, שבו אני עוסקת כיום. ההתמחות שלי בטיפול בטראומה של טרור ולחימה צמחה, בסופו של דבר, מתוך אותה חוויה אישית וכואבת.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם כבר מההתחלה הוא שכאשר מתרחש פיגוע - ובייחוד פיגוע דריסה - אנשים בסביבתי מתלבטים ומהססים אם לשאול אותי אם שמעתי עליו, איך אני מרגישה והאם האירוע משפיע עליי. בכל פעם מחדש מפתיע אותי שאנשים בכלל זוכרים שזה קרה לי. עבורי, נעים לדעת שחושבים עליי ושואלים לשלומי. לצד זאת, אני רואה בבירור את ההיסוס והחשש בעיניהם של אנשים שפשוט מפחדים לפגוע.
שני כוחות מנוגדים, עוצמה אחת
החשש הזה נוגע בלב ההתמודדות עם טראומה. בעבודה הטיפולית אני פוגשת שוב ושוב את המתח בין שני צרכים נפשיים מנוגדים: הרצון לתת תוקף ומשמעות לדבר הבלתי נתפס שאירע, ומנגד - הרצון להתרחק ממנו, לשכוח אותו ולא לעסוק בו כלל.
אחד המושגים המתארים את המתח הזה הוא "הפצע הכפול": מצד אחד קיים צורך לדבר על האירועים, לתת מקום לתחושות ולזיכרונות ולהפיג את התחושה המתעתעת כאילו הדבר לא באמת קרה. יש צורך גם לעשות סדר באירועים הקשים והמבלבלים ולקבל מהסביבה הכרה ותוקף. לעיתים יש גם צורך באדם אחר שיהיה "עד" - מישהו שמוכן להקשיב לתוכן הקשה ולהכיר בעוצמת החוויה.
אלא שבמקביל עשוי לפעול בעוצמה גם הצורך ההפוך: לא לדבר, לא לזכור, להתרחק מהזוועה ולנסות, ולו לזמן מה, לחזור אל החיים הרגילים.
כאשר מבינים את המורכבות הזו, מבינים שאין צורך לבחור בין שני הקולות. מותר וחשוב לדבר, להקשיב, להיות עד ולעשות סדר בזיכרונות - אבל חשוב לא פחות לאפשר לנפגעים שלא לדבר על הטראומה כאשר אינם רוצים בכך. שיחה על נושאים שגרתיים ויומיומיים, על הדברים הקטנים של החיים, אינה התעלמות. לעיתים היא בדיוק מה שמאפשר להחזיר לחיים תחושה של שגרה ונורמליות.
מחקרים על התמודדות עם טראומה מראים שכל אדם מתמודד באופן מעט שונה וזקוק לדברים שונים. אופן ההתמודדות תלוי במגוון גורמים, ובהם האישיות, חוויות העבר, רשת התמיכה וסוג הפגיעה. לכן המפתח אינו בחירה של "או-או", אלא גישה של "גם וגם": אפשר לרצות לדבר ולשתף ברגע מסוים, וברגע אחר לבחור בשתיקה, בריחוק או בהסחת דעת.
חמישה עקרונות להתמודדות עם זיכרונות טראומתיים
1. למצוא עוגן בהווה - כאשר הזיכרונות מציפים, נסו להזכיר לעצמכם שהזיכרון שייך לאירוע שהתרחש בעבר. התבוננו במה שקורה סביבכם עכשיו ונסו לזהות את הדברים שמעניקים לכם ברגע הזה תחושת ביטחון ויציבות.
2. לאפשר "גם וגם" - הכירו בלגיטימיות של שני הצרכים: הרצון לדבר ולשתף, וגם הרצון שלא לעסוק בכך כרגע. אין צורך לבחור באחד מהם באופן קבוע.
3. לפתח מודעות עצמית - נסו לזהות מה באמת מסייע לכם ברגע נתון. ככל שתדעו לזהות את הצורך שלכם, יהיה לכם קל יותר לתקשר אותו בצורה ברורה לאנשים הקרובים אליכם.
4. לשאול במקום לנחש - אל תחששו לשאול את יקיריכם מה נכון להם עכשיו: האם הם זקוקים למעט מרחק ולהסחת דעת, או שדווקא היו רוצים לדבר, לתת מקום לזיכרונות ולמצוא אצלכם אוזן קשבת? עצם השאלה מאפשרת להם לבחור.
5. לנהוג בחמלה וללא שיפוט - אל תמהרו לשפוט את עצמכם או אחרים על הדרך שבה הם מתמודדים. לבכות זה לא "להתפרק", אלא לתת מקום לרגש. להסיח את הדעת זה לא בהכרח "לברוח", אלא כלי התמודדות שיכול להתאים ברגעים מסוימים. וגם הרצון לשתוק אינו בהכרח הכחשה - לעיתים זו הדרך שבה הנפש מבקשת מעט מנוחה מהכאב.
בתקופה המורכבת הזו אין דרך אחת "נכונה" להתמודד עם טראומה, ואין תגובה אחת שמתאימה לכולם או אפילו לאותו אדם בכל רגע. לפעמים נרצה לדבר ולפעמים לשתוק; לפעמים נזדקק לאוזן קשבת ולפעמים דווקא לשיחה על הדברים הפשוטים של החיים.
הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו ולאנשים הקרובים אלינו הוא האפשרות לבחור - ולהיות שם, בלי שיפוט, גם כשהבחירה משתנה.
שתהיה לנו שנה טובה, מלאה בבשורות טובות, בריאות, שמחות ונחמה.
הכותבת מטפלת בפסיכודרמה ובפסיכותרפיה קוגניטיבית, מתמחה בטיפול בטראומה ובמצבי משבר, ומרצה בבית הספר לתואר שני בטיפול באמצעות אמנויות - פסיכודרמה, הקריה האקדמית אונו.