אחד הכישרונות המרשימים ביותר של המין האנושי אינו שמור רק למדענים, לאומנים או לקוסמים. כולנו מצטיינים בו: היכולת לראות הבדל תהומי בין מעשה פסול שעושה המחנה שלנו לבין אותו מעשה בדיוק כשהוא נעשה במחנה היריב.
לאדם יש שתי עיניים אבל כשמדובר בפוליטיקה, שלעתים יש לו גם שתי מערכות ראייה. ראיית נץ כלפי אחרים וראיית עטלף כלפי עצמו.
פוליטיקאי מהצד השני משקר? שערורייה. הפוליטיקאי שלנו נתפס בחוסר דיוק? הוא "לא הובן כראוי". הם ממנים מקורבים? שחיתות. אנחנו ממנים? רק אנשים מוכשרים שאנחנו במקרה מכירים. הם משנים עמדה? זיגזג פוליטי חסר עמוד שדרה. אנחנו משנים עמדה? התאמה אמיצה למציאות המשתנה.
אותו מעשה עובר כביסה אידיאולוגית: בצד האחד הוא כתם מוסרי, בצד השני - סימן למנהיגות. מכונת כביסה עם שתי מגירות. באחת אבקת ניקוי, בשנייה אבקת כיסוי.
מדוע אנשים הגונים מפעילים שני ספרי מוסר מקבילים: אחד למחנה שלהם ואחד לכול השאר? התשובה נמצאת בנבכי הפסיכולוגיה האנושית.
מחפשים עובדות, בתנאי שהן מסכימות איתנו
פוליטיקה אינה רק אוסף של דעות על ביטחון, כלכלה, דת ומדינה. אצל רבים היא חלק מהזהות האישית.
כשאדם אומר "אני ימני", "אני שמאלני", "אני ליברלי" או "אני שמרן" הוא אינו מתאר רק השקפת עולם. לעיתים הוא מתאר גם את ביתו הרגשי: קבוצה שאליה הוא משתייך, סיפורים שעליהם גדל, פחדים שהוא נושא ותקוות שהוא חולק עם אחרים.
מכאן הדרך קצרה אל אחת החלוקות הקדומות ביותר של האדם: אנחנו והם. האדם הקדמון ידע לזהות במהירות מי שייך לשבטו. האדם המודרני עושה אותו דבר אך שבמקום נוצות על הראש יש תמונת פרופיל ובמקום מדורת שבט יש קבוצת ווטסאפ.
הטייה פסיכולוגיות ידועה היא "הטיית האישוש": הנטייה להעניק משקל רב יותר למידע המחזק מה שאנחנו כבר מאמינים בו. אנחנו אוהבים לספר לעצמנו שאנו מגבשים דעה רק לאחר שבחנו את העובדות אך לא פעם התהליך הפוך: גיבשנו דעה, ועכשיו אנחנו מגייסים את העובדות לשירות מילואים.
הפסיכולוג ליאון פסטינגר טבע את המונח "דיסוננס קוגניטיבי" - חוסר עקביות מחשבתית: אי נוחות צורבת שאנו חשים כשעובדות חדשות מתנגשות באמונות היקרות לנו.
נניח שהערצתם פוליטיקאי מסוים במשך שנים, הגנתם עליו בלהט בארוחות משפחתיות והצבעתם עבורו. יום אחד מתברר שהוא עשה דבר שגיניתם בחריפות אצל יריבו.
עומדות בפניכם שתי אפשרויות: להודות שטעיתם או להמציא הסבר מדוע הפעם זה שונה. האפשרות השנייה זולה הרבה יותר מבחינה נפשית, וכך נולדים משפטי הקסם של הפוליטיקה: "צריך לראות את ההקשר הרחב", "זה לא אותו דבר", "התקשורת שוב מנפחת" ושאלת המחץ: "ומה עם מה שהם עשו?"
המילים "ומה איתם?" הן אחד מחומרי ההרדמה היעילים ביותר של המצפון. הן פועלות כמו כרית אוויר מוסרית: מגינות עלינו מההתנגשות עם המציאות.
התבונה האנושית אינה תמיד הנהג
הבעיה ב"ומה איתם?" אינה שאסור להשוות. לעיתים השוואה חיונית כדי לחשוף צביעות ואכיפה בררנית. הבעיה מתחילה כשההשוואה מחליפה את השאלה הפשוטה: האם המעשה עצמו ראוי? המצפן המוסרי אינו אמור לבדוק את כרטיס המפלגה של מי שמחזיק בו.
חז"ל הזהירו: "כול הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". בגרות דמוקרטית אמיתית מתחילה דווקא ביכולת לבקר את המחנה שלנו. להשאיר פינה קטנה פתוחה לספק שמא יש פגם גם אצלנו. הספק אינו חולשה. הוא מערכת האזעקה של התבונה.
הפילוסוף דייוויד יוּם הבחין כי התבונה האנושית אינה תמיד הנהג של העגלה. לעיתים היא רק נוסעת מאחור ומסבירה מדוע פנינו דווקא לשם. ההיגיון מסוגל להיות כלי לחיפוש האמת אך גם כלי משוכלל להצדקת העדפה קדומה.
אנשים אינם מגבשים את שיפוטם המוסרי במחשבה מסודרת אלא באינטואיציה - בתחושת בטן מהירה - ורק אחר כך שוכרים עורך דין פנימי שינסח נימוקים משכנעים כדי להסביר אותה.
תחשבו על הורים הנמצאים במשחק כדורגל של ילדיהם. כשהילד של הקבוצה היריבה דוחף - "איזו אלימות!" כשהילד שלהם דוחף - "הוא פשוט תחרותי". עכשיו תחליפו את הכדורגל בפוליטיקה ואת הילדים בפוליטיקאים ותקבלו את אותו סרט בדיוק רק עם יותר צעקות בטוויטר.
על אמות המידה הכפולות התחרזתי בספרי "אהבה מחרוז ראשון":
"אִשְׁתִּי בְּלִי סָפֵק מַגְזִימָה:
הִיא מְבַרְבֶּרֶת בְּלִי הֶפְסֵק עַל עַצְמָהּ
בִּמְקוֹם לְכַבֵּד אֶת קִיּוּמִי -
וְלָתֵת לִי לְדַבֵּר עַל עַצְמִי".
"אבל הם התחילו": מהמשפטים העתיקים בפוליטיקה
מנגנון נפוץ להצדקת מעשה פסול הוא ההשוואה לצד השני: "הם עשו דברים חמורים יותר!" יתכן. אבל העובדה שמישהו אחר עבר על המהירות המותרת בכביש אינה הופכת את הדו"ח שלנו לעלילת דם משטרתית.
אחת השאלות החשובות שאדם יכול לשאול את עצמו אינה "מה דעתי על מה שהפוליטיקאי הזה עשה?" אלא "מה הייתי אומר אילו אותו מעשה בדיוק היה מבצע הפוליטיקאי שאני הכי פחות סובל?"
אם התשובות שונות מאוד, יתכן שאנחנו לא מחזיקים במצפן מוסרי אלא בשבשבת. והיא, כידוע, אינה מצביעה על הצפון. היא מצביעה לכיוון שממנו נושבת הרוח הפוליטית.
בני דון-יחייא, מבכירי עורכי הדין לדיני משפחה וירושה, כתב 20 ספרים. באחרון, "לאניות דעתי", 80 מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, הומור ומשפט. מספריו הקודמים: "מסביב לשולחן" על פרשות השבוע ו"מבחר הסיפור היהודי".