הרב יואל קטן שליט"א הגיב לדבריו של הרב אלי בזק שליט"א, שפורסמו בערוץ 7, ולפיהם אדם צריך להצביע למפלגה הנאמנה ביותר למצפונו, בלי להתחשב בסיכוייה לעבור את אחוז החסימה.
הרב יואל כתב כי אין זה אחראי או רציונלי להסתכן בעליית השמאל לשלטון רק למען הצבעה מצפונית. מכאן הוא הסיק שתומכי נעם, עם כל רבותיהם, אינם חושבים באופן עצמאי, אלא הולכים כסומא בארובה "אחרי הכרעתו האישית של תלמיד חכם וצדיק אחד יחיד ומיוחד שליט"א".
אלא שהדברים של הרב אלי בזק שפורסמו הם קטע קטן מתוך שיחה רחבה יותר, ואינם מבארים את הסיבה העיקרית להמשך ההתמודדות של מפלגת נעם ולתמיכה בה.
אי אפשר להבין את התמיכה בנעם רק מתוך נקודת המבט של הבחירות הקרובות. היא נובעת מתפיסה רחבה של התהליכים המתחוללים בעם ישראל בדורות האחרונים, ובפרט בשנים אלו, בשלב הזה של הגאולה.
עם ישראל קם לתחייה אחרי גלות ארוכה בתהליך אלוקי פלאי, התקבץ לארצו מכל קצוות תבל ובנה בה מדינה משגשגת. אך עדיין העיקר חסר, משום שנועדנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולא רק עם מצליח ומשגשג.
"הציוניות, המעשית והעיונית, הפוליטית והדיפלומטית וכל ענפיה יחד... יש בהם ענינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים ממעמקי הוייתנו הישראלית לתומכם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים. אבל כל אלה יחד אינם כי אם הגוף הציוני, אבל קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בגויה המחוטבת הזאת, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה" (אגרות הראיה ח"ב, עמ' רח).
הסדר הזה - שבתחילה נבנה הגוף הלאומי ורק אחר כך נזרקת בו נשמה - אינו טעות או כישלון, אלא סדר אלוקי המופיע כבר בחזון העצמות היבשות בספר יחזקאל. מרן הרב קוק זצ"ל, שלימד שוב ושוב שגם הבניין החומרי של האומה קודש הוא, הזהיר במקביל שההתכחשות למהותה האמיתית של האומה תביא לנפילות ולכישלונות, וקרא להשיב את התנועה הלאומית אל מקורה ואל קדושתה.
הדברים היו נכונים מראשית ימי התחייה הלאומית, אך שבעתיים הם נכונים בתקופתנו. מי שמתבונן בעיניים אמוניות רואה שבתהליך האלוקי של תחיית האומה הגיעה העת של זריקת הנשמה בגוף הלאומי.
ההתעוררות העצומה לאמונה ולקיום מצוות בדור הצעיר, הקריאה בשם ד' במערכות המלחמה בקרב שדרות רחבות בציבור, והתחושה שהוויכוחים הישנים בין ימין לשמאל כבר אינם נוגעים בשורש המחלוקת - כל אלה מצביעים על שאלה עמוקה יותר: מי אנחנו, ומהי המדינה שאנחנו רוצים להיות?
אלו, בעינינו, סימנים ברורים לכך שהגיעה עת הנשמה להופיע. וכשמדרגה חדשה צריכה להיוולד, כבר אי אפשר בלעדיה. היא הופכת להכרחית וחיונית כאוויר לנשימה.
ודווקא משום כך אנחנו מתמודדים מול כוחות גדולים המבקשים לטשטש את התודעה הלאומית, המשפחתית והאישית. אנו רואים זאת בטשטוש ההבדל בין ישראל לעמים, בהכנסת מורות ערביות למערכת החינוך ובנרמול נישואי תערובת בשיח הציבורי.
אנו רואים זאת גם בטשטוש הזהות המשפחתית ובנרמול איסורים חמורים שהתורה מזהירה מפניהם. עד כמה עמוק חדר הנרמול גם לחברה הדתית ראינו, לצערנו, כאשר השר בן גביר המליץ על אמיר אוחנה בפריימריז באמירה השנונה כביכול שהוא "מביא גאווה לעם ישראל".
לכך מצטרפים טשטוש העובדה הפשוטה ש"זכר ונקבה בראם", פריצת השבת הציבורית, הניסיונות לבטל את מעמד הרבנות הראשית ומתן מקום לרפורמים בכותל.
לצערנו, המפלגות הקיימות מתעלמות מהתהליכים הכבירים הללו: התעוררות הנשמה הלאומית מצד אחד, וגלי הטשטוש וההרס מצד שני. הן נושאות בגאון את בניין הגוף הלאומי - ביטחון, התיישבות, כלכלה, ביטחון פנים וכדומה. חלקן אף עושות זאת מתוך יראת שמיים עמוקה וקידוש שם שמיים. אך באופן ברור הן נמנעות מלשאת בגאון את דגל האמונה והזהות היהודית.
והדגלים שמפלגה מניפה אינם רק סמל. הם משפיעים על סדרי העדיפויות שלה, על הנושאים שעליהם היא בוחרת להיאבק ועל העוצמה שבה היא מנהלת את המאבק.
לכן יש ציבור גדול שמרגיש - בעצמו, ולא בגלל הוראה מגבוה - שמוכרחה להיות מפלגה שהנושא המרכזי שלה הוא הזהות היהודית של המדינה.
אלא שכידוע, ראש הממשלה והשר סמוטריץ' סיכמו שאין צורך לשלב את מפלגת נעם, מתוך הנחה שגם אם לא ישלבו אותה, היא תפרוש ותומכיה יצביעו לסמוטריץ'. במצב כזה, אם מפלגת נעם אכן תפרוש, תהיה זו גזרת חנק על הקול היחיד שנושא ברמה את דגל הנשמה הלאומית הנתבעת להופיע ולהחיות את מערכות הגוף הלאומי.
אכן, בהצבעה למפלגת נעם יש סיכון מסוים בטווח הקרוב. ייתכן שהדבר יסייע לעליית ממשלת שמאל, שעלולה לגרום נזקים עצומים - גם בנושאים שעליהם נעם נאבקת. איננו מתעלמים מהסיכון הזה.
אולם לצד הסיכון בטווח הקצר עומדת שאלה גדולה בהרבה: מה נדרש כדי לבנות לאורך זמן כוח ציבורי ופוליטי שיישא את דגל הזהות היהודית? בעינינו, חיוני שקולה של נעם ילך ויגדל, עד שתשוב להופיע בכנסת בכוח משמעותי ולהשפיע על המערכות הלאומיות.
אפשר ללמוד על צורת ההסתכלות הזאת מדבריו של הרב צבי יהודה. באיגרת משנת תרע"ט, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הוא קרא לעלייה לארץ גם לאנשים בעלי השפעה ציבורית, חברתית ורוחנית גדולה בחו"ל (צמח צבי א, עמ' קפג-קפד).
במבט של כאן ועכשיו היה אפשר לשאול מה ההיגיון בעזיבת השפעה על מיליוני יהודי אירופה לטובת ארץ שבה חיו אז רק כמה עשרות אלפי יהודים. אך הרב צבי יהודה ראה את המהלך ההיסטורי הרחב של בניין הארץ וחורבן הגלות, ולכן לא בחן את הדברים רק לפי התועלת המיידית.
גם אנחנו נתבעים שלא לבחון את המציאות רק בראייה קצרת טווח. עלינו לשמוע את קול ד' הקורא אלינו מתוך המאורעות ולהבין שהגיעה זמנה של הנשמה להיזרק בגוף הלאומי. מכאן הצורך במהלך ארוך טווח של בניין כוחה של מפלגת נעם.
ולסיום, אתייחס לטענתו של הרב יואל, שלפיה תומכי נעם הולכים כסומא בארובה "אחרי הכרעתו האישית של תלמיד חכם וצדיק אחד יחיד ומיוחד שליט"א".
ראשית, התיאור כאילו מדובר ב"הכרעה אישית" של הרב טאו אינו נכון. הרב טאו מתייעץ עם תלמידי חכמים נוספים, ובראשם הרב עודד ולנסקי שליט"א והרב עמיאל שטרנברג שליט"א, ולעיתים אף מבטל את דעתו מפני דעתם. את ההחלטה על המשך ההתמודדות של מפלגת נעם קיבלו שלושתם כאחד.
שנית, איש אינו מצפה מתומכי נעם להצביע למפלגה רק מפני שהרב טאו אמר לעשות זאת. הרב דוד ג'יאמי שליט"א אמר לתלמידים בהר המור: "אתה לא שם בקלפי רק בגלל שהרב טאו צודק, אלא בגלל שאתה מבין. אני חושב שזה מאוד חשוב. אתה מאמין שזה נכון, הסבירו לך, אתה יודע מה עם ישראל צריך. למפלגת נעם לישראל אתה צריך ללכת בעצמך, אתה צריך ללכת בגלל שאתה מבין את זה".
אכן, גם מי שמבין ומרגיש עד כמה מפלגת נעם חיונית לעתידו של עם ישראל יודע שיש כאן שאלה כבדה: סיכון ממשי בטווח הקצר מול מה שאנחנו רואים כהכרח קיומי בטווח הארוך.
ובהכרעה בשאלה כבדה כזאת אנו מקשיבים לרבותינו. אין כאן הליכה כסומא בארובה אחרי הכרעה בלתי מובנת של אדמו"ר, אלא הבנה של שני צדדי השאלה, הכרה במחיר האפשרי של כל אחת מהדרכים, ולבסוף קבלת הכרעתם של תלמידי חכמים גדולים הצופים למרחוק.
הכותב הוא ר"מ בישיבת שלום בניך