אייל בוגט לא דמיין שהמלחמה תחזיר אותו לצה"ל, ובוודאי שלא לתפקיד שיהפוך לאחת השליחויות המשמעותיות בחייו.
כנער שעבר בין מסגרות לנוער בסיכון, הוא הגיע לשירות הסדיר עם קשיי הסתגלות, שובץ בטירונות 02 ולמרות רצונו לא הצליח להגיע לשירות קרבי.
שנים אחר כך, בעקבות טבח 7 באוקטובר, הוא מצא את עצמו במילואים ביחידה לטיפול בחללים - שירות שהותיר בו חותם עמוק והחזיר לחייו גם את המוזיקה.
בראיון מיוחד באולפן ערוץ 7 במלאת שלוש שנים לטבח, חוזר בוגט למסע שהתחיל באותו בוקר של שמחת תורה.
בימים הראשונים שלאחר הטבח הוא ניסה לסייע בדרך שהכיר. כבעל עסק להובלות, הוא העמיד את המשאית והרכב המסחרי שלו לטובת חמ"ל גדול שהוקם בירושלים. יחד עם נהג נוסף הוא יצא מדי יום עם ציוד לבסיסים ולגבולות ברחבי הארץ.
אלא שאז הגיעה שיחת טלפון מחבר בקהילת חב"ד במעלה אדומים. החבר ביקש ממנו להצטרף ליס"ר ולעסוק בטיפול בחללי המלחמה.
עבור בוגט זו הייתה הצעה כמעט בלתי נתפסת. השירות הצבאי שלו עצמו היה רחוק מאוד מהמקום שאליו עמד להגיע. הוא גדל במשפחה של לוחמים, אך כנער התקשה להישאר במסגרות, עבר בפנימיות לנוער בסיכון והגיע לצבא עם סעיף קשיי הסתגלות גבוה.
השירות הסתיים כשהוא פטור ממילואים. מאז חייו השתנו: הוא חזר בתשובה, התחבר לחב"ד, הקים משפחה ועסק. אלא שמבחינת המערכת הצבאית, כפי שהסביר לחברו, כל השינוי הזה כלל לא היה מוכר.
"אם אתה מצליח לגייס אותי - אני בא", השיב לו. בתוך שבוע כבר לבש מדים.
עד לאותו רגע בוגט לא עסק מעולם בטיפול במתים. הוא אפילו לא ראה בחייו אדם שאינו בחיים. כששמע בתחילת המלחמה מה עושה אותו חבר, הוא מספר כי דווקא חשש מאוד לשלומו ולמחיר הנפשי שישלם בעתיד. כעת הוא עצמו עמד להיכנס בדיוק לאותו תפקיד.
"אני יודע שאני מתגייס למילואים, אני הולך להתעסק בחללים. אין לי מושג מה זה אומר, מה בדיוק אמורים לעשות שם", הוא משחזר.
ההקפצה הראשונה
בדצמבר 2023, כחודשיים לאחר הטבח ובעיצומו של התמרון הקרקעי ברצועת עזה, הגיע בוגט ליום הראשון שלו ביחידה. מפקד המחלקה ישב איתו לשיחת היכרות. באופן כמעט מצמרר, המפקד אמר לו באותה שיחה שהוא עצמו אינו מבין מדוע גייסו אותו דווקא עכשיו, אחרי שהעומס הגדול של השבועות הראשונים כבר הסתיים. עוד לפני שסיים לדבר - הגיעה הקפצה.
בוגט נשלח לאירוע הראשון שלו. כדי לא לחשוף אותו מיד לטיפול הפיזי בחלל, הוא שובץ כנהג. בדרך ניסה אחד מחבריו להכין אותו למה שעומד לקרות.
"הוא אומר לי: 'התעסקת פעם עם טיפול בחלל?'. אמרתי לו: 'לא, היום זה היום הראשון שלי'. הוא אמר לי: 'לא משנה איך תגיב, זה בסדר. גם אם אתה קופא, זה בסדר. גם אם אתה רוצה לבכות - לך הצידה. אנחנו פה, כולם אחד בשביל השני'".
האירוע התארך עד השעות הקטנות של הלילה. בסופו נותר בוגט עם המשימה להסיע את החלל לשורה. התגובה שממנה חשש לא הגיעה. "שוק לא חטפתי", הוא מספר. "הרגשתי מוזר. הרגשתי שהוא איתי".
בדרך התקשרה אליו אשתו ושאלה כיצד הוא מרגיש. הוא התקשה להסביר: בפעם הראשונה בחייו הוא נוהג ברכב כשמאחוריו חלל צה"ל. אשתו הציעה לו להפעיל ניגוני חב"ד. בוגט התחבר למערכת ברכב, הפעיל את הניגונים ושר לאורך הדרך. כך ליווה את החלל עד שהגיעו ליעד.
"שלוש הקפצות ביום"
האירוע הראשון הפך במהירות לשגרה קשה ואינטנסיבית. בוגט שירת מאז מאות ימי מילואים. בתקופות הקשות ביותר, לדבריו, הייתה הקפצה כמעט מדי יום ולעיתים אף שלוש הקפצות ביום.
לצד הקושי, הוא מתאר את הטיפול בחללים כשליחות שנתנה לו ולחבריו כוחות להמשיך. לעיתים פעלו תחת איום ממשי בשטח, כשהם מאובטחים בידי לוחמים מיחידות אחרות. באחד המקרים אף נאלצו לתפוס מחסה בעקבות ירי כטב"מים במהלך הפעילות.
בסיום האירועים נהגו אנשי היחידה לקיים עיבוד ראשוני ולדבר על מה שחוו. דווקא שם, הוא מספר, היו לוחמים מהכוחות שאבטחו אותם ניגשים ושואלים כיצד הם מסוגלים לבצע את המשימה.
"כל הלוחמים אמרו לנו: 'תקשיבו, איך אתם עושים את זה? בחיים לא היינו מצליחים לעשות את הדבר הזה'. ואני מסתכל ואומר - אני בחיים לא הייתי מצליח לעשות את המשימות שלהם. כל אחד, הקדוש ברוך הוא נותן לו את הכוחות לעשות את השליחות שלו".
בזמן השירות עצמו, הוא אומר, כמעט לא היה מקום לעכל את מה שעובר עליו. הוא היה ממוקד במשימה. לעיתים דווקא כשאירע מקרה והוא לא הוקפץ משום שהאירוע לא היה בגזרה שלו - הגיעה תחושת הקושי. מבחינתו, הכאב היה דווקא בידיעה שאינו לוקח חלק במשימה.
המוזיקה שנשארה מאחור חזרה במילואים
המוזיקה הייתה בחייו של בוגט הרבה לפני המלחמה. כנער הוא הגיע לפנימיית יפתח, שאותה הוא מתאר כמקום ששינה את חייו. שם פגש את יונתן רזאל, עוד לפני פרסום אלבומו הראשון, שהיה המורה שלו במגמת המוזיקה.
רזאל לימד אותו לנגן בפסנתר, ובוגט אף כתב והקליט בתקופה ההיא שירים בסיועו. אחד מהם נכתב בעקבות פיגוע שבו נרצחה אחותה של גיסתו בצומת גוש עציון. השיר הוקלט ואף בוצע בטקס בבית הספר, אך נשאר במגירה.
אחרי הלימודים והשירות הצבאי התרחק בוגט בהדרגה מהמוזיקה. הוא עוד ניגן מדי פעם, אבל היא כבר לא הייתה חלק מרכזי מחייו.
עד שהגיעו המילואים. בין ההקפצות והפעילויות הייתה בפלוגה גיטרה. בזמנים השקטים בוגט מצא את עצמו חוזר אליה שוב ושוב, מנגן לעצמו ולחברים. המוזיקה, שכמעט נעלמה מחייו, הפכה בהדרגה למקום שאליו הוא חוזר כדי להתמודד.
היום, הוא מספר, הפסנתר והגיטרה תופסים את הפינה המרכזית בבית. הוא משתדל לנגן לפחות שעתיים ביום. גם כשהוא אינו כותב שיר חדש, הנגינה עצמה הפכה עבורו לכלי של ריפוי.
"חיבוק פרידה"
אחרי אחד מסבבי המילואים השתתף בוגט בערב גדודי שבו הופיע עידן חביב. כשהגיע הביתה, החלו החוויות שהצטברו במשך השירות לצוף.
למחרת בבוקר, בזמן שהכין את הילדים לבית הספר, החלו להגיע המילים. הוא לא התיישב לכתוב באופן מסודר. תוך כדי הנסיעה הוא הכתיב לטלפון שורה אחר שורה, בית אחר בית. אחרי שהוריד את ילדיו בתלמוד התורה, לקח גיטרה ויצא לפינה ביער ליד מעלה אדומים, שבה הוצב שק אגרוף לזכר אחד הנופלים. בין האגרוף לנגינה נולד השיר "חיבוק פרידה".
מאחורי השיר עמדו החללים הרבים שבהם טיפל, אך בעיקר חלל אחד.
לאורך השירות קיבל בוגט כלל שנועד לסייע לו לשמור על עצמו: לא להביט בפני החללים אם אין בכך צורך מקצועי, לא לחפש שמות ופרטים אישיים ולא לבדוק למחרת את הודעות "הותר לפרסום".
"לא מחוסר אכפתיות חס ושלום", הוא מדגיש. "מבחינתי כל אחד הוא סיפור בפני עצמו והוא קדוש בפני עצמו. אלא כדי שבאמת ימשיך להיות לי הכוח מחר לעשות את התפקיד שלי כמו שצריך, ואני לא אשבר. כי זה באמת שובר".
אלא שבמקרה אחד הכלל הזה נשבר. לאחר שהצוות סיים לטפל בחלל, הגיע מפקדו, חיבק את בוגט ופרץ בבכי. הוא עצר את הנוכחים וביקש לספר להם מי האיש שבו טיפלו. כך שמע בוגט לראשונה את שמו ואת סיפורו של מי שהתגייס לצה"ל רק אחרי גיל 30, התעקש לעבור מתפקיד שאינו קרבי ללחימה - ונפל.
ביום הזיכרון נכנס בוגט ליוטיוב וחיפש את הלווייתו. "שברתי את כל הכללים של עצמי", הוא אומר. הצפייה הובילה אותו לבכי כפי שלא חווה קודם לכן.
כשכתב מאוחר יותר את "חיבוק פרידה", אותו חלל היה במחשבותיו יותר מכולם.
את משפחת החלל הוא לא שיתף עד היום. בוגט חושש שאינו יכול לדעת כיצד הידיעה תשפיע עליה. אם הידיעה שמישהו נוסף נושא איתו את סיפורו של יקירם תעשה להם טוב, הוא אומר, ישמח שידעו. אבל הוא אינו רוצה לפתוח כאב שלא ביקשו לפתוח.
"פצעים שקופים"
עם החזרה הביתה התברר לבוגט שהמשימה אמנם הסתיימה בשטח, אבל לא בנפש. לדבריו, רבים מחברי הפלוגה והגדוד נמצאים כיום בתהליכי שיקום והתמודדות.
אחרי "חיבוק פרידה" הוא הוציא גם שיר שמח יותר, המבוסס על דברי אדמו"ר הזקן על הרצון בקדוש ברוך הוא עצמו ולא בשכר העולם הזה או העולם הבא. אבל היצירה הבאה שעליה הוא עובד מחזירה אותו להתמודדות שנולדה במלחמה.
השיר נקרא "פצעים שקופים". הוא נולד אחרי שבוגט הגיע ליישוב שבו מתגורר אחד מחבריו מהיחידה ורצה להיפגש איתו לקפה. החבר, שבוגט הכיר כאחד האנשים המצחיקים והמרימים ביותר בפלוגה, שלח לו הודעה שאין לו כוח לדבר עם איש.
ההודעה טלטלה אותו. כשחזר הביתה כתב את השיר, מתוך מחשבה על אותו חבר ועל חבר נוסף שמצא בציור דרך להתמודד.
לדבריו, תחילה התלבט אם לפרסם גם אותו משום שאין בו הרבה נחמה והוא מבטא באופן ישיר את הקשיים שלו ושל חבריו. אלא שחברים מהפלוגה ששמעו את הסקיצה החלו לבקש אותה ממנו דווקא ברגעים הקשים.
מכאן נולדה גם המטרה שהוא מבקש לתת לשיר: להפנות מבט אל מי שחזרו מהמלחמה ללא פציעה שנראית לעין, אך נושאים בתוכם פצע עמוק: "יש אנשים שהם מבחוץ שלמים, ולא ירו עליהם, לא פגעו בהם, אבל מתמודדים עם פציעה מאוד מאוד קשה. וצריך לדעת על זה".
כשבוגט נשאל איך חוזרים אחרי שירות כזה לאישה ולששת הילדים, אין לו תשובה פשוטה. בשטח, הוא מסביר, לא תמיד מרגישים את מה שיגיע אחר כך. דווקא כשחוזרים לעיר, לבית ולשגרה, הדברים מתחילים לצוף.
אחד העוגנים שלו הוא החיבור שנשמר בין אנשי הפלוגה. במלאת שלוש שנים ל-7 באוקטובר הם מתכננים לחזור יחד לסיור בגזרה ולעבור במקומות שבהם עסקו בטיפול בחללים.
"לוקחים איתך את החבר'ה שהיו איתך שם ומנסים לעבור את זה איתם, כי לבד באמת באמת באמת קשה", הוא אומר.
המלחמה שינתה גם את היחס שלו לעסק שבנה ואת סדרי העדיפויות בחייו. הוא ממשיך לעבוד, אבל הדרייב שהיה לפני המלחמה השתנה. את הדרך להתמודד הוא עדיין מחפש: טיפול, מוזיקה, קשר עם החברים ובעיקר עשייה למען אחרים.
"יש את הפצע, וגם צריך להיות מודעים אליו", הוא אומר. מבחינתו, הדחקה עלולה רק לדחות את ההתמודדות. לכן הוא החליט לדבר, לקבל סיוע מקצועי ולהתמודד עם מה שחווה בכלים העומדים לרשותו.
גם החבר שהכניס אותו מלכתחילה ליחידה, ושבוגט כל כך חשש לשלומו בתחילת המלחמה, מתמודד בדרכו. רק לאחרונה שיתף אותו בחלום שבו הוא מתפרק בבכי על אחד מחבריהם.
בוגט מבין היום שהפצע פגש את כולם בצורה כזו או אחרת. ובכל זאת, אם יידרש שוב לאותה משימה, אין לו ספק מה יעשה: "אם חס ושלום יזדקקו לנו שוב, זה הדבר הראשון - אני אעזוב הכול ואני אעשה את זה. אני אעזוב הכול ואני אתנדב לעשות את זה".
"הבנתי שהחיים הם מתנה"
שלוש שנים אחרי, בוגט מתקשה להגדיר במדויק את כל מה שהשתנה בו. שינוי, הוא אומר, קשה לראות כשנמצאים בתוכו. אבל דבר אחד התחדד אצלו: ההבנה שהחיים הם מתנה ושכל רגע צריך לקבל משמעות. תפיסה שהחלה להתגבש אצלו בתהליך החזרה בתשובה התחזקה מאוד בעקבות המפגש היומיומי עם המוות.
גם כעת הוא מחפש דרכים להמשיך את השליחות. הוא מספר כי הוא מנסה להצטרף לארגון זק"א, לאחר שהבין במהלך המלחמה שיש בו את היכולת לבצע את העבודה הקשה הזאת ולסייע במקום שבו הוא נדרש.
למרות החזרה למוזיקה, בוגט אינו מתכוון לעזוב את עסק ההובלות.
גם כאן הסיפור מתחיל שנים קודם לכן. כשהתקרב לחב"ד חשב לסגור את העסק ולהקדיש את עצמו לשליחות באופן מלא. לאחר התייעצות ולימוד באגרותיו של הרבי מליובאוויטש, הגיע למסקנה שהשליחות אינה מחייבת לעזוב את המקצוע - אלא להכניס משמעות ושליחות אל תוך המקום שבו הוא כבר נמצא.
מאז הוא משתדל לעשות זאת דרך המפגש עם הלקוחות והעובדים. הוא מתאר את העבודה כדרך להגיע לבתים של אנשים, ליצור קשר ולהוסיף בו תוכן יהודי. גם כאשר בשלב מסוים נשחק מהעבודה ושקל שוב לעזוב אותה, מפגש נוסף עם דברי הרבי חיזק אצלו את ההחלטה להמשיך.
המוזיקה, מבחינתו, היא שליחות נוספת ולא תחליף. החלום שלו הוא שהשירים יגיעו לאנשים, ייגעו בהם ויעשו להם טוב. אבל גם אם המוזיקה תהפוך לחלק גדול יותר מחייו, הוא אומר, את ההובלות הוא מתכוון להשאיר איתו.
את הראיון באולפן ערוץ 7 חתם בוגט במקום שבו התחברו שני החלקים החדשים של חייו - המילואים והמוזיקה. הוא לקח את הגיטרה וביצע את "חיבוק פרידה", השיר שנולד מתוך מאות ימי טיפול בחללי המלחמה ומתוך סיפורו של חלל אחד שנכנס עמוק ללבו.