מהימין החרדי הקיצוני ועד לשמאל החילוני הפרוגרסיבי, מספר הולך וגדל של יהודים בוחרים לצאת מהארון ולתקוף את עמם שלהם.
גברים במעילים שחורים ובזקנים ארוכים צועדים שכם אל שכם עם נשים עטויות כאפיות כטליתות תפילה, כדי להכריז בקול צלול שלציונות אין דבר וחצי דבר עם היהדות, וכי את אמונתם ומעשיהם של הציונים יש להוקיע.
בעיני חלק, אלה הם ה"יהודים הטובים", המסרבים ליישר קו עם מדינה שלטענתם מפרה זכויות אדם בסיסיות. בעיני אחרים, מדובר ב"אוטו־אנטישמים" הממיטים חרפה על עמם ומסכנים את עצם הקיום היהודי. אך מעבר לוויכוח על התווית, לפנינו תופעה מטרידה בהרבה: קריסתה ההדרגתית של הסולידריות הציונית.
לא מדובר רק במחלוקת על מדיניותה של ממשלה זו או אחרת, אלא בהיחלשותה של ההכרה בכך שמדינת ישראל היא הביטוי המדיני המרכזי של ההגדרה העצמית היהודית בעת החדשה. כאשר הסולידריות הזאת נשחקת, נפתח מרחב חדש.
יהודים אינם מסתפקים עוד בביקורת על ממשלת ישראל או על מדיניותה, אלא מאמצים את השפה, את המונחים ולעיתים גם את הנחות היסוד של מי ששוללים את הלגיטימיות של ישראל - ומציגים את האימוץ הזה דווקא כביטוי לאומץ מוסרי יהודי. לפנינו תופעה המדמה מחלה אוטואימונית פוליטית מטרידה במיוחד: גוף פוליטי שאיבד את היכולת להבחין בין סכנה לביטחון, ובמקום לתקוף תאים זרים ומסוכנים, הוא מתמקד בהרס התאים הבריאים שלו עצמו.
ייתכן שעדיין מדובר במיעוט, אותם מבקרים המדברים בשם ה"בתור יהודי" זוכים לתשואות מצד גורמים חיצוניים, המכתירים אותם כעמוד הענן המוסרי של הקהילה היהודית. וזה בדיוק מה שהופך אותם לכלי רב־עוצמה במאבק על הלגיטימיות של ישראל.
כאשר אל הפרוגרסיבים, הסוציאליסטים והמוסלמים הרדיקלים מצטרפת קואליציה קולנית של יהודים, המתקפה על ישראל משנה את אופייה. היא נחלצת מן המסגרת של שלילת הזכויות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל ומוצגת מחדש כ"אופוזיציה פוליטית לגיטימית" - ואף כעמדה מוסרית יהודית אותנטית. מבקרי ישראל אינם חייבים עוד להכחיש את האנטישמיות שלהם. להפך.
הם יכולים להצהיר שהם מתנגדים ל"כל שנאה", לגנות אנטישמיות בגלוי, ובמקביל למתג את האנטי־ציונות שלהם כ"דיאלוג כנה", כביקורת מוסרית וכמאבק למען זכויות אדם. ואכן, כך הם פועלים. וכך משתנה גם השיח הציבורי. במקום שהדיון יתמקד במדיניות, בביטחון, בטרור, בזכויות אדם או ביחסי ישראל והפלסטינים, המיינסטרים נגרר אל תוך מסגרת מושגית שבה עצם קיומה של ישראל הופך לנושא לחקירה מוסרית. האם ישראל היא מדינת אפרטהייד? האם היא מבצעת רצח עם? האם הציונות עצמה היא פרויקט קולוניאלי? אלה כבר אינן שאלות על מדיניותה של ממשלה מסוימת.
הן שאלות הנוגעות לעצם קיומה של המדינה. והגבול בין ויכוח פוליטי תקף לבין דה־לגיטימציה קיומית מיטשטש כליל כאשר יהודים עצמם מספקים לאוצר המילים הזה מטרייה מוסרית. בעוד שבישראל קיימים קולות ביקורתיים חריפים, מימין ומשמאל, הרי שמבקרים רבים בתפוצות נהנים מפריבילגיה של מרחק. עבורם, ישראל אינה בהכרח הבית, אינה ההווה ואינה העתיד שלהם. המרחק מאפשר להם לנהל רטוריקה חסרת רסן יחסית, מבלי להתמודד מדי יום עם ההשלכות הפיזיות של הרעיונות שהם מבטאים. הפער הזה קיבל משמעות חדשה לאחר 7 באוקטובר.
כפי שיכולים להעיד שורדי קהילות עוטף עזה, אין דבר שמנפץ פנטזיות מנותקות כמו מנה גדושה של מציאות מדממת. עבור מי שחי בישראל, האיום אינו תיאוריה. הוא מגיע לבית, למשפחה, לרחוב ולמקום העבודה. עבור מי שחי אלפי קילומטרים משם, אותם אירועים עלולים להפוך לחומר גלם לדיון אידאולוגי. יש בכך כדי להסביר מדוע חלק מן השיח על ישראל נשמע לעיתים מנותק מן המציאות שאותה חווים ישראלים - מציאות שבה המילים "ביטחון", "טרור" ו"איום קיומי" אינן מושגים תיאורטיים. הכול מתנקז בסופו של דבר לאידאולוגיה.
עבור הקיצונים היהודים החרדים, האנטי־ציונות היא ציווי רוחני. עבור המבקרים החילוניים בשמאל, היא הפכה לחלק מ"עסקת החבילה" של המחשבה הפרוגרסיבית. תמיכה בזכויות להט"ב, מאבק במשבר האקלים וזכויות ה"אחר" נארזים כמקשה אחת לצד המאבק לזכויות הפלסטינים. בתוך המכלול האידאולוגי הזה, ההתנגדות לציונות אינה רק עמדה פוליטית; היא עלולה להפוך לסמל השתייכות למחנה המוסרי הנכון. כאשר זהותו הראשונית של אדם קשורה יותר למפלגה הפוליטית, למחנה או לאידאולוגיה שבהם הוא מזדהה מאשר למורשתו הלאומית וההיסטורית, הבחירה הזאת נעשית קלה יותר. הציונות חדלה להיות חלק בלתי נפרד מן הזהות היהודית והופכת לעמדה פוליטית שאפשר - ולעיתים אף ראוי - לדחות.
אולם קריסת הסולידריות הזאת כבר אינה נחלתם הבלעדית של אלה השוללים את המפעל הציוני מעיקרו. היא חדרה אל המרכז הציוני עצמו. מעמד מובחן של "ציונים ליברלים" קם לנגד עינינו - אנשים הטוענים כי הם מגנים על זכותה של ישראל להתקיים, אך במקביל חצו קו רטורי קטסטרופלי. מתוך התנגדותם העזה לטענתם רק לממשלת נתניהו, הם אימצו את האשמת "רצח העם" שהוטחה בישראל על ידי אויביה הקיומיים. בניסיון לבודד ראש ממשלה יחיד ולהציגו כאנומליה, הם אינם רואים את המלכודת שטמנו לעצמם.
הם מבקשים לתקוף את נתניהו, אך מאמצים שפה שאינה מוגבלת לנתניהו. הם שוכחים כי אפילו מתנגדיו המרים ביותר של נתניהו בתוך ישראל, המנהלים נגדו מאבק פוליטי עיקש, יכולים להתנגד לו בחריפות אבל מתנגדים בתוקף למונחים הקיצוניים המופנים כלפי המדינה עצמה. כאשר מבקרים בתפוצות מאמצים את אוצר המילים של "רצח עם" או "אפרטהייד" כדי לתקוף ממשלה מסוימת, הם מעניקים תעודת כשרות לאוצר מילים של חורבן.
העולם לא בהכרח ישליך את המילים האלה על ראש ממשלה כזה או אחר. בסופו של דבר, הן מושלכות על המדינה כולה. וזה לב הבעיה. קריסת האחדות הציונית מאפשרת את הופעתו של ה"בתור יהודי". ה"בתור יהודי" מעניק לגיטימציה פנימית יהודית לאוצר מילים אנטי־ציוני. ואותו אוצר מילים, לאחר שזכה לאישור יהודי, חוזר מן השוליים אל המרכז - ומשפיע גם על מי שממשיכים להגדיר את עצמם כציונים.
זו אינה רק בעיה של שפה. זו בעיה של זהות. כאשר יהודים עצמם נותנים תוקף להנחת היסוד שלפיה ישראל המודרנית מוגדרת באמצעות רצח עם, אפרטהייד או כיבוש קולוניאלי, משימת ההגנה על לגיטימיות המדינה ועל הסולידריות היהודית נעשית קשה בהרבה. הדבר מציב דילמה עמוקה בפני הקהילה היהודית הרחבה.
מאחר שכמעט כולם - כולל שונאי ישראל המובהקים ביותר - מצהירים כי הם מתנגדים לשנאת יהודים, כיצד נוכל להוקיע בהצלחה את אלו שמכפישים את צה"ל, הממשלה ואזרחי המדינה, כאשר יהודים עצמם נותנים תוקף להנחת היסוד שעליה נשענת הכפשה זו? כאן מתגלה הפרדוקס הגדול: מי שמבקשים להגן על ישראל באמצעות טענה שהם "יהודים ולכן מבקרים את ישראל" עלולים להעניק לאויבי ישראל בדיוק את מה שהיה חסר להם - אישור יהודי. האשמות רפלקסיביות כמו "שנאה עצמית" עשויות להרגיע באופן קתרזי את נפשם של ישראלים רבים, אך תוויות לא יפתרו את המשבר המבני הזה. הן רק מאפשרות לשני הצדדים להימנע מן הוויכוח האמיתי. הוויכוח האמיתי הוא על הגבול.
היכן מסתיימת ביקורת לגיטימית על ממשלת ישראל ומתחילה שלילת הלגיטימיות של המדינה? מתי ביקורת על מדיניות הופכת לאימוץ של נרטיב המציג את עצם קיומה של ישראל כפשע? ומדוע דווקא קולות יהודיים, המבקשים להציג את עצמם כמוסריים יותר, מעניקים לעיתים לאותו נרטיב את הלגיטימציה שהוא מתקשה להשיג בכוחות עצמו? תומכי ישראל ניצבים מול מחנה שבפועל ישן עם האויב באותה המיטה, אך מסרב להכיר בכך.
אין פירוש הדבר שכל מי שמבקר את ישראל הוא אויב, או שכל ביקורת חריפה היא דה־לגיטימציה. פירושו הוא שכאשר מאמצים את אוצר המילים ואת המסגרת הרעיונית ששוללים בעצם את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, הגבול נחצה - גם אם הדובר עצמו ממשיך לראות בעצמו ציוני. שום כמות של עובדות או אמת היסטורית לא תשנה את הלך רוחם של אלו ש"העובדות" שלהם מוכתבות לחלוטין על ידי דוגמה פוליטית. אבל אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על העובדות, על ההיסטוריה או על המאבק על משמעותן.
להפך. כל עוד לא נטפל בעיוותים האידאולוגיים הללו - ונעשה זאת כבר בשלב מוקדם - האמת ההיסטורית תישאר חסרת אונים מול נרטיב שבונה את עצמו מחדש באמצעות קולות יהודיים. הסכנה אינה שהיהודים יתווכחו על ישראל. מחלוקת היא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה היהודית.
הסכנה היא שהמחלוקת תהפוך לאימוץ של אוצר המילים ושל המסגרת הרעיונית של מי ששוללים את הלגיטימיות של ישראל. כי כאשר הגבול הזה נעלם, ה"בתור יהודי" כבר אינו רק אופן לדבר על ישראל. הוא הופך למגן. מגן שמאפשר לאוצר המילים של הדה־לגיטימציה להיכנס אל תוך הבית היהודי - ומשם לצאת החוצה בעוצמה גדולה בהרבה.
הכותב הוא חוקר ומומחה לפסיכולוגיה פוליטית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון