תחת הכותרת "מבט אמוני - על ניסיך ועל נפלאותיך", פרסם הרב יוסף זייני מאשדוד, אביו של ראש השב"כ דוד זיני, מכתב העוסק בדרך שבה ראוי לציין את טבח שמחת תורה תשפ"ד.
המכתב נכתב בתשובה למחנך שביקש לדעת כיצד עליו להתייחס בפני תלמידיו ליום הזיכרון שקבעה הממשלה. "הנך שואל, איך בתור מחנך, עליך להתייחס ליום שנקבע על ידי הממשלה, כיום זיכרון למאורעות הקשים של שמחת תורה", פתח הרב את תשובתו.
כבר בתחילת דבריו מתח הרב זייני ביקורת חריפה על ההחלטה. "לעניות דעתי, בתור יהודים מאמינים, אין שום ערך להחלטה האומללה הזאת. וזאת מכמה סיבות", כתב.
הנימוק הראשון שהציג נגע לאופן שבו התקבלה ההחלטה. לדבריו, קביעת יום בעל משמעות של אבל הייתה צריכה להיעשות בהתייעצות עם ההנהגה הרבנית. "לא התייעצו עם גדולי הדור, ובראשם הרבנות הראשית לישראל, שהיא בוודאי הסמכות העליונה בנושא קביעת ימי חג, או חס ושלום, ימי אבל".
הרב זייני מתח ביקורת גם על התאריך שנבחר: "התאריך שנקבע הינו ביום שאין בו תחנון ואין אפשרות להפכו ליום אבל".
נקודה מרכזית נוספת במכתבו היא הצורך, לשיטתו, להציב לצד זיכרון האסון גם את ההודיה על הניסים והישועות שעברו על עם ישראל מאז שמחת תורה תשפ"ד. "לא ראינו, לצערנו הרב, בינתיים, שהרשויות חיפשו לקבוע ימי הודיה, על כל מיליוני הניסים, שהננו זוכים להם, במיוחד בשלשת השנים האחרונות", כתב.
בהמשך טען כי ההחלטה התקבלה בעקבות "לחץ חוגים חסרי אמונה מובהקים, על ממשלתנו".
כדי להסביר את תפיסתו ביחס לזיכרון ולאבל, הביא הרב זייני את חג החנוכה כדוגמה. לדבריו, גם ניצחון המכבים היה כרוך במחיר דמים כבד, אולם הזיכרון שנקבע לדורות התמקד בניצחון ובהודיה.
"בהיסטוריה של עמנו, הננו מציינים, למשל, את ניצחון המכבים בחנוכה, שהיה מלווה באלפי קרבנות. ולא ראינו שחכמי ישראל יקבעו יום אבל עליהם", כתב.
עם זאת, הרב הדגיש כי אין בעמדה זו משום הפחתה מזכר הנספים. "ולא מפני זלזול בנספים הקדושים הי"ד, אלא כי זוכרים אותם בכל הזדמנות, בהעלותנו על זכרוננו את מצוות מחיית עמלק, ומצוות שלא נשכח את רשעותו כמפורש בתורה!"
בהמשך התייחס גם לאופן שבו הונצחו חללי מלחמות ישראל לאורך השנים. "בכל מלחמות מדינת ישראל, היו לצערנו קרבנות רבים, ושום ממשלה לא קבעה יום אבל על כך", כתב, ולצד זאת ציין בחיוב את טקסי ההנצחה: "צה"ל קבע שבימים אלו ישנם טכסי זיכרון בבתי עלמין. וב"ה זאת התנהגות הגונה ביותר".
לדבריו, גם ריבוי האסונות שפקדו את העם היהודי לאורך ההיסטוריה מלמד שאין לקבוע יום אבל נפרד לכל אסון. "אם עמנו היה קובע ימי זיכרון לאסונינו הרבים במשך ההיסטוריה, חוץ מימי אבל על חורבן בית מקדשנו, לא היה לנו מספיק ימים בשנה".
לקראת סיום המכתב חידד הרב זייני כי דבריו אינם מבטלים את הכאב על אירועי שמחת תורה תשפ"ד, אלא מבקשים להציע דרך אחרת לעיצוב הזיכרון. "כולנו כואבים את אסונינו השונים, כולל שמחת תורה התשפ"ד", כתב. "אמנם עמנו מציין ת.מ.י.ד, איך התגברנו על כשלונינו. איננו עם אובדני!! נשאיר תכונה זו לאירופה הגוססת, או המתה".
בסיום חזר הרב אל השאלה החינוכית שבה נפתח המכתב וקרא למחנך להעמיד בפני תלמידיו את האמונה, התקווה והציפייה לגאולה במרכז המסר.
"בע"ה תסביר כפי יכולתך לתלמידיך, את הנאמר בכל תפילותינו: 'ואתה ברחמיך הרבים, תחפוץ בנו, ותירצנו, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'", כתב. לדבריו, בכך יש גם משום הנצחה ראויה לקדושי שמחת תורה תשפ"ד: "ובזה תגרום נחת מובטח וניצחי, לכל קדושי שמחת תורה התשפ"ד הי"ד".