אם גוש השינוי יפסיד בבחירות, שלא יספר לנו שהעם לא הבין. מאכזב ולא התבגר. העם יכול להבין היטב שהממשלה נכשלה (גם אם מדובר בכישלון חלקי בצד הישגים משמעותיים), ועדיין לחשוב שהחלופה שמציעים לו גרועה יותר.
אפשר לכעוס על נתניהו, לדרוש ממנו אחריות ולרצות שילך הביתה, בלי לרצות לחזור למדיניות שהביאה אותנו עד הלום. מי שמאס בפרה לא מחפש להחליף אותה בחמור. הוא מחפש שור.
זה הציבור שגוש השינוי מפספס. אנשים שרוצים יותר נחישות, יותר יוזמה ופחות תלות בהבטחות של אחרים. הם כועסים על הממשלה גם משום שלא הכריעה ולא השלימה את העבודה. הם רוצים שינוי בכיוון שהימין מבטיח ומתקשה לממש. אבל ראשי הגוש שומעים את הכעס ומשוכנעים שהקולות כבר בכיס שלהם. מבחינתם, אם אתה נגד נתניהו, אתה איתם. ובכן, ממש לא.
קחו את איזנקוט. במהלך המלחמה הוא נמנה עם התומכים בחידוש כניסתם של פועלים פלסטינים לישראל. לבוחר שמבקש להשתחרר מהאמונה שפרנסה תייצר שקט, זו חזרה למסלול מוכר מדי. שוב אותו סידור מעייף ומאכזב, שוב הבטחה פורחת באוויר שהפעם תהיה עליו בקרה טובה יותר. כשנשאל לפני מספר שבועות, על שותפות עם מנסור עבאס, הוא גייס לתשובה את האפשרות שהליכוד יצרף את יוסף חדאד. כאילו הזהות הערבית המשותפת מספקת תשובה להבדל בין דרכם ועמדותיהם. הציבור מבקש לדעת עם מי תקום הממשלה ומה תהיה מדיניותה, ומקבל תרגיל הסברתי, עלוב וחלול.
ליברמן מציע כוח שיטור ירדני בשטחי A ו B שינהל את הסדר הציבורי ואת חיי הפלסטינים, לצד אחריות ביטחונית ישראלית. ירדנים בטול כרם ובקלקיליה, סמוך לכביש 6 ולערי השרון, הם עכשיו הבשורה. הוא מבטיח לבטל את אוסלו, אבל שוב מחפש גורם אחר שיקבל אחריות ושוב בונה על חלוקת סמכויות שתבטיח לנו ביטחון. זהות השוטר מתחלפת. האמונה שמישהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה נשארת. ירדנים עליך ישראל - זו הבשורה הגדולה?!?
ובנט? הוא כבר הסביר ש"בסופו של דבר שטחי C יהיו חלק ממדינת ישראל, שטחי A ו B יהיו חלק מהאוטונומיה הפלסטינית". לבוחר שמבקש לפרוץ את מסגרת אוסלו, זו הבטחה לשמר חלק מרכזי ממנה. הבוחר רוצה בשורה ומקבל חידלון. בספטמבר הוא גם הצטרף ללפיד, איזנקוט, ליברמן וגולן למסמך משותף לקראת הקמת הממשלה הבאה. כאן העבר חוזר לדפוק בדלת. בשנת 2021 בנט כבר הראה איך קולות שניתנו למפלגת ימין יכולים להסתיים בממשלה עם לפיד, מרצ ורע"ם. לבוחר ימני שרוצה להחליף את נתניהו בלי להחליף את השקפתו, יש סיבה לחשוד בשחזור. אחרי הסיבוב הקודם, התווית "ימין" כבר לא מספיקה. צריך לבדוק מה מקבלים בחבילה עצמה.
לפיד הציע שמצרים תנהל את עזה לחמש עשרה שנה, תמורת מחיקת חוב של 155 מיליארד דולר בידי הקהילה הבינלאומית, ובהמשך תעביר אותה לרשות הפלסטינית לאחר רפורמות. שוב ביטחוננו תלוי בנכונותם של אחרים לקחת אחריות וביכולתם לעמוד בה. אותה גברת בלי שום שינוי באדרת שבתוצאותיה הרות האסון, חזינו כולנו. גולן אומר בגלוי שעבאס הוא שותף לגיטימי להקמת ממשלה, ומדבר על התקדמות ברוח הסכמי אוסלו. אלה השותפים וזה הכיוון. לקרוא לזה "שינוי" זו אפילו לא בדיחה גרועה.
מנגד, דווקא ביהודה ושומרון אפשר לראות בתקופת הממשלה הזאת שינוי בפועל. בג'נין, בטול כרם ובנור א שמס הכוחות פועלים נגד תשתיות הטרור ונשארים בשטח כדי למנוע את שיקומן. נכנסים, מפרקים ופועלים לשלול מהמחבלים את האפשרות לבנות מחדש. יש כאן ניסיון לשבור את השגרה של מבצע, נסיגה והמתנה לסיבוב הבא. זה לקח שאפשר לראות בשטח. במקביל אושרה הקמתם של למעלה ממאה יישובים במהלך הקדנציה, ותוכנית E1 קודמה מאישור למכרזי בנייה. לבוחר שרוצה אחיזה ישראלית חזקה יותר ובלימת מדינה פלסטינית, אלה צעדים בכיוון שלו.
הצעדים האלה אינם מוחקים את המחדל. הם מסבירים מדוע בוחר ימני מאוכזב עשוי להישאר עם הממשלה. הוא רואה מהלכים שהוא חפץ בהמשכם, ומולו חלופה שמושכת להיפרדות, להסדרים ולשותפויות שהוא אינו סומך עליהן. הוא רוצה להחליף הנהגה ולהעמיק את השינוי. מציעים לו להחליף הנהגה ולהחזיר את הגלגל לאחור למקום רע ומר.
כאן גוש השינוי חותם על כישלונו. הוא בטוח שכישלון נתניהו מבטיח את ניצחונו, ולכן אינו מציע לבוחרי הימין עתיד שהם חפצים להגיע אליו. כך הוא הופך לתעודת הביטוח של האיש שהם מבקש להחליף. נתניהו יכול לאכזב אותם שוב ושוב, כל עוד יריביו מצליחים להדאיג אותם יותר. כל עוד זה המוצר הדלוח שהם מציעים, גוש השינוי חתום על ההפסד שלו עוד לפני שהגענו לקלפי.