הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול, ששכל את בנו, התייחס להתמודדות עם כאב האובדן וליכולת למצוא אור, חסד והודיה גם בתוך מציאות של כאב קשה מנשוא.
לדבריו, כאשר אדם מבקש לשוחח עמו ולשתף אותו בכאבו, הוא משתדל קודם כול להקשיב: "אם מישהו רוצה לשוחח איתי, אני אשוחח איתו. אני מסתכל לו בעיניים, אני מקשיב לו. אני מנסה לעזור לו למצוא בתוך העולם שלו ובתוך הלב שלו את המקומות שנותנים לו אור, שהוא יכול להסתכל עליהם ולהודות עליהם, שנותנים לו ברכה למרות הכאב הבלתי נסבל".
משם עבר הרב גרנות לדבר על אחת התפילות היומיומיות והמוכרות ביותר - ברכת "מודים" שבתפילת שמונה עשרה - ועל המשמעות החדשה והמטלטלת שקיבלו עבורו מילות ההודיה לאחר נפילת בנו. "רגע לפני שהתחלנו שוחחנו על תפילת מודים. בשמונה עשרה יש תפילת מודים, אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא. איך אני יכול להודות לקדוש ברוך הוא שלקח את בני האהוב, היפה, הטהור? איך אני יכול להודות לו?"
לדבריו, דווקא השאלה הקשה הזאת מחייבת אותו לומר את מילות התפילה מתוך אמת מוחלטת: "כשאני מגיע ל'מודים', אני מתבונן במילים ואני אומר: אני יכול להגיד את המילים האלה רק באמת. אין לי שום דרך לזייף אותן, אחרת אני לא מסוגל להגיד אותן".
ואז, סיפר הרב, הוא מתמקד במילים "על ניסיך שבכל יום עמנו", ומכריח את עצמו להביט על כל הטוב שעדיין נמצא בחייו. "אני אומר 'על ניסיך שבכל יום עמנו', ואני מסתכל מסביבי, חושב, ואני רואה את הניסים. את הילדים שלי, את הנכדים שלי, את התלמידים שלי, את הרבה האנשים שפגשתי, ואני אומר: 'על ניסיך שבכל יום עמנו'".
כך גם כאשר הוא מגיע למילות התפילה העוסקות בחסדי הקב"ה. לצד החלל העצום שהותיר האובדן, הרב גרנות מתאר כיצד הוא מביט באנשים שסביבו ובטוב שהוא רואה בעם ישראל. "אני מסתכל מסביב ואני רואה את החסדים שאני מוקף בהם ומלא בהם, ואת האנשים שאוהבים אותי, ואת הגיבורים של עם ישראל, ואת הצדיקים של עם ישראל, ואת אנשי החסד של עם ישראל, ואני רואה את ההצלחות".
ברגעים הללו, לדבריו, הוא מפריד במחשבתו בין הכאב על מה שאבד לבין הטוב שעודנו קיים: "אני מסתכל על כל זה, ואני עושה 'ספליט' במוח. אני לא חושב עכשיו על מה שאין לי - וזה ממלא אותי. באמת. זה ממלא אותי".
אלא שההודיה אינה מוחקת את הכאב. להפך: דווקא לאחר ההתבוננות בטוב, סיפר הרב גרנות, הוא מסוגל לשוב אל הכאב ולפנות ממנו בתפילה לקב"ה. "ואז אני מסיים את הברכה ואומר: 'הטוב כי לא כלו רחמיך'. הם לא נגמרו, יש לך עוד רחמים. 'והמרחם כי לא תמו חסדיך' - יש לך עוד חסדים".
את המילים החותמות את הברכה, "כי מעולם קיווינו לך", פירש הרב כתפילה אישית ונוקבת מתוך השכול: "כלומר, יש לנו תקווה אינסופית אליך, אז אל תאכזב אותנו. אל תאכזב אותנו עוד. אל תעשה לנו עוד פעם אותו דבר".
הרב גרנות סיכם כי היכולת להביט בטוב אינה באה במקום הכאב, אלא דווקא מאפשרת לשאת אותו ולהתפלל מתוכו: "אחרי שאני מתבונן על כל הטוב, אני יכול להתפלל על זה, ואני גם יכול לשאת את הכאב. אם לא - לא הייתי יכול לשאת את הכאב".