יש ימים שאינם נשארים רק בלוח השנה. הם נחרטים בלב. הם נעשים לחלק מן הזהות שלנו. כזה הוא השבעה באוקטובר 2023.
באותו בוקר של שמחת תורה תשפ"ד, נפער פצע עמוק בלבה של מדינת ישראל. חיים שלמים נגדעו באחת. משפחות איבדו את היקר להן מכול. יישובים הפכו לזירות קרב. אזרחים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון מצאו עצמם ניצבים מול רוע ואכזריות שקשה להכילם.
מאז אותו יום אנו נושאים איתנו שמות, פנים, תמונות וסיפורים. מאחורי כל שם היה עולם שלם: אבא ואמא, בן ובת, אח ואחות, חבר וחברה. חלומות שנרקמו, אהבות שנבנו, חיים שביקשו להמשיך.
ועליהם אמר ירמיהו הנביא: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים; רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." (ירמיהו לא, יד).
יש כאב שאין לו מילים. יש אובדן שאין לו תשובה. ולמשפחות השכולות אנו מבקשים לומר: איננו יכולים למלא את החלל שנפער בחייכם. איננו יכולים להשיב את מי שאהבתם. אבל אנחנו יכולים להבטיח לכם דבר אחד: אתם אינכם נושאים את הזיכרון הזה לבד. עם שלם נושא אותו עמכם. מדינה שלמה מרכינה היום את ראשה לצידכם.
אך בתוך אותו יום נורא התגלה גם משהו אחר. מתוך החושך הגדול קמה לפתע רוח גדול, שכמעט הספקנו לשכוח:
אנשי כוחות הביטחון, חיילים, שוטרים, אנשי כיתות הכוננות ואזרחים מן השורה רצו אל האש. רבים מהם לא שאלו מי נמצא שם, מה השקפת עולמו, מאין הוא בא ולמי הוא מצביע. הם ידעו רק דבר אחד: אחינו ואחיותינו נמצאים בסכנה. ובתוך שעות ספורות נזכרנו באמת עתיקה מאוד: אנחנו עם אחד.
מאז, לאורך המלחמה, ראינו פעם אחר פעם את פניה היפות של החברה הישראלית. ראינו חיילים ומפקדים המסכנים את חייהם למען אחרים; ראינו משפחות העומדות מאחוריהם; ראינו מתנדבים, רופאים ואחיות, אנשי הצלה ואזרחים שהפכו את הערבות ההדדית ממילים למעשה.
חז"ל אמרו משפט קצר שמכיל עולם ומלואו: "כל ישראל ערבים זה בזה) "ספרא פרשת בחוקותי ז)
בשעות הקשות ביותר גילינו שהערבות הזאת איננה רק רעיון עתיק. היא חיה בתוכנו. והיום, כאשר אנו מתייחדים עם זכר הנופלים והנרצחים, אסור לנו להישאר רק עם השאלה כיצד נפלו. מוטלת עלינו גם השאלה כיצד אנחנו קמים?
הנביא מיכה אומר: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי; כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה' אוֹר לִי".
הנביא אינו מבטיחנו שלא ניפול. הוא יודע שיהיו רגעים של נפילה. הוא גם אינו מכחיש את החושך. הוא אומר דבר עמוק הרבה יותר: הנפילה איננה סוף הסיפור. "כִּי נָפַלְתִּי - קָמְתִּי." זה אולי סיפורה של מדינת ישראל כולה. עם שידע חורבן - ובנה. עם שידע גלות - ושב הביתה. עם שידע מלחמות ושכול - והמשיך להצמיח חיים.
גם מן השבעה באוקטובר נקום. לא משום שנשכח. להיפך: נקום משום שנזכור.
נזכור את הנרצחים ונבנה כאן חברה הראויה לזכרם. נזכור את חללי צה"ל וכוחות הביטחון ונשתדל להיות ראויים למסירותם. נחבק את הפצועים בגוף ובנפש ונעמוד לצד המשפחות השכולות.
והזיכרון הזה מטיל עלינו שליחות נוספת: לשמור על הבית שלמענו הם נלחמו. לא לתת למחלוקות להפוך אותנו שוב לזרים זה לזה. אפשר להתווכח, אפשר לחלוק, אפשר לחשוב אחרת - אבל אסור לשכוח שאנחנו משפחה אחת ועם אחד.
בספר ישעיהו נשמעת הקריאה: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר, קוּמִי".
יש רגע שבו האבל מבקש מאיתנו לבכות, ויש רגע שבו הזיכרון מבקש מאיתנו לקום. לקום - ולבנות. לקום - ולאהוב יותר. לקום - ולהיות ראויים יותר. לקום - ולהוסיף חיים במקום שבו ביקשו אויבינו לזרוע מוות. זו תהיה תשובתנו העמוקה ביותר לשבעה באוקטובר.
נישא בלבנו את אלה שאינם עוד עמנו. נעטוף באהבה את משפחותיהם. נצדיע לגבורתם של חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון. ונבטיח לעצמנו ולילדינו: מתוך האפר הזה נצמח. מתוך השבר הזה נבנה. מתוך הכאב הזה נלמד מחדש מה פירוש להיות עם.
יהי זכר הנרצחים וחללי מערכות ישראל וכוחות הביטחון צרור בצרור החיים. יהי זכרם מקור של אחריות, של אחדות ושל אהבת ישראל.
ומי ייתן ונזכה לראות במהרה ימים שבהם החרב תשקוט, הפצועים יירפאו, המשפחות ימצאו מעט נחמה, ועם ישראל כולו יוכל לומר, מתוך כאב אך גם מתוך אמונה גדולה:
נפלנו - וקמנו. כאבנו - ובנינו. זכרנו - ובחרנו בחיים. עם ישראל חי.
הדברים נישאו בטקס זיכרון שהתקיים בקמפוס הקריה האקדמית אונו בירושלים.
את ספרו של כותב המאמר שהוקדש לזכר הנופלים במערכה של השבעה באוקטובר, ניתן למצוא בקישור התנערי מעפר קומי | פרופ' יצחק כהן - ספריית בית אל