לרובנו די ברור שלא היה כאן רק צירוף מקרים מופלא. השילוב בין תושיית הטייס שנפצע, גבורת הנוסעים וטייסי הגיבוי, שהביא להצלה, מעורר תחושה עמוקה של השגחה עליונה. וזו כמובן אינה הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שבה זכינו לסייעתא דשמיא.
אבל לצד ההתרגשות וההודיה לה', מתעוררת שאלה עמוקה יותר: מה ה' רוצה מאיתנו בעקבות האירוע הזה?
הרי עם כל ההודיה על ההצלה, ספק אם היה נוסע אחד במטוס שלא היה מוכן לוותר על החוויה הזאת. רבותינו הורו שכאשר ייסורים באים על האדם, עליו לפשפש במעשיו. וכאשר אירוע שכמעט הסתיים באסון לאומי מחריד נמנע ברגע האחרון, חשבון הנפש אינו שייך רק למי שהיה על המטוס. הוא נוגע לכולנו.
כמו באירועים היסטוריים גדולים אחרים, גם כאן אפשר לזהות כמה רבדים של משמעות וכמה לקחים שעלינו לקחת איתנו.
ברובד הראשון והבסיסי ביותר, האירוע מחייב תחקיר ביטחוני מעמיק: כיצד מונעים הישנות של מקרה כזה? יש לקוות שמדינת ישראל תנצל את האירוע כדי להגביר את יכולות ההגנה שלה מעבר לים, ושמתוך הפקת הלקחים יצמחו גם יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות חדשות.
אבל אסור לעצור שם. צריך להתבונן גם במניע שמאחורי מעשיו של הטייס התוקף. אם מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר לא הספיקה כדי להמחיש לנו את עוצמת האיום ואת הנחישות של מי שמבקשים לפגוע בנו, קיבלנו תזכורת נוספת לכך שאסור לנו להתבלבל באשר למציאות שבתוכה אנחנו חיים.
לפני יותר מעשרים שנה ספגו ארצות הברית והעולם המערבי מהלומה קשה במתקפת הטרור על מגדלי התאומים. בעקבותיה השתנו סידורי האבטחה בתעופה מן היסוד. בין היתר נקבע שטייסים יהיו מבודדים מאחורי דלת מאובטחת, כדי למנוע מחוטפים להשתלט על תא הטייס.
אלא שכמעט כל אמצעי הגנה עלול להפוך, בנסיבות מסוימות, גם לנקודת תורפה. ולכן אין די בהפקת לקחים טכניים וביטחוניים. גם אם נסגור פרצה אחת, מי שמבקש לפגוע בנו יחפש את הפרצה הבאה - בתעופה או בכל תחום אחר.
ומכאן מגיעים לרובד העמוק יותר. המאבק שלנו איננו ביטחוני בלבד. אם נדרשת השגחה עליונה כדי להציל אותנו מאסון, עלינו להבין גם עד כמה גדולים הכוחות והאיומים העומדים מולנו. וככל שהם מתעצמים, כך גם עם ישראל נדרש להתעצם.
התעצמות בכל המובנים: ביטחונית, כלכלית ואמונית. מול הנחישות של אויבינו נדרשת נחישות משלנו. לא רק נחישות לומר ש"ידנו מושטת לשלום", אלא אמונה עמוקה בדרכנו כאן, בארץ ישראל. אמונה כזאת צריכה לבוא לידי ביטוי גם בחיזוק ובהרחבת ההתיישבות בכל חלקי הארץ.
ובמקביל, מול לחצים בינלאומיים ומול האפשרות שמדינות אחרות ינסו להגביל את חופש הפעולה שלנו, מדינת ישראל נדרשת לחזק את עצמאותה. עלינו להשקיע משאבים גדולים יותר בתשתיות ובתעשיות הביטחוניות ולהפחית ככל האפשר את התלות בגורמים זרים.
הלקח הוא פשוט: מדינה שרוצה להיות מסוגלת להגן על עצמה חייבת לבנות את הכוח שיאפשר לה לעשות זאת גם כאשר אחרים אינם מוכנים לעמוד לצידה.
אבל ההתעצמות הישראלית אינה מסתיימת בביטחון ובכלכלה. היא מחייבת אותנו לחשוב מחדש גם על יחסנו ליהדות התפוצות. אולי הגיע הזמן שהדגש לא יהיה על "ענייני תפוצות", אלא בראש ובראשונה על עלייה וקליטה. מדינת ישראל אינה צריכה להתבייש לומר ליהודי העולם: הבית שלכם כאן.
בעבר, כאשר יהודי צרפת סבלו ממתקפות אנטישמיות, קרא ראש הממשלה אריאל שרון ליהודי צרפת לעלות לישראל. הדברים עוררו אז תגובה דיפלומטית חריפה. אבל השאלה שהעלה נותרה רלוונטית: האם תפקידה של מדינת ישראל הוא רק לדאוג לשלומם של יהודי התפוצות במקומות מושבם, או גם להזכיר להם שהציונות הציעה תשובה אחרת - שיבה הביתה?
עלייה רחבת היקף וחיזוק הקשר של יהודי העולם למדינת ישראל יכולים להוסיף למדינה חוסן כלכלי, ביטחוני, לאומי ואמוני.
וכאן אנחנו חוזרים אל המטוס מדובאי. אפשר לראות בהצלה הזאת אירוע מופלא, להתרגש, לברך ולהודות לה' - ולהמשיך הלאה. אבל אפשר גם לשאול מדוע עברנו את האירוע הזה ומה אנחנו נדרשים ללמוד ממנו.
איננו יודעים חשבונות שמים, ואיננו יכולים לקבוע בוודאות מדוע אירוע מסוים התרחש. אבל אנחנו בהחלט יכולים לשאול מה הוא מחייב אותנו לעשות מכאן והלאה.
והתשובה שאני לוקח ממנו היא ברורה: לא להסתפק בכך שניצלנו - אלא להתחזק בעקבות ההצלה.
להיות חזקים יותר בביטחון. עצמאיים יותר בכלכלה ובתעשייה. נחושים יותר באחיזתנו בארץ. מחוברים יותר ליהודי העולם. ובעיקר - מאמינים יותר בצדקת דרכנו ובייעודו של עם ישראל בארצו.
אולי זו הדרך הנכונה ביותר להודות על נס: לא רק לומר תודה על מה שנמנע מאיתנו, אלא לשאול מה אנחנו עושים עם ההזדמנות שקיבלנו.