כשנשאלתי השבוע מה דעתי על התבטאויותיו החריפות של הרב דב לנדו כלפי הציבור החילוני והציונות הדתית, חשתי מועקה עמוקה.
בתוך ימים של לחימה, שכול וגבורה עילאית, קשה להעלות על הדעת עיתוי צורם יותר להשמעת דברים מסוג זה.
כל אדם בעם הזה, גדול בתורה ככל שיהיה, חב את עצם חייו לחיילים המחרפים נפשם בחזית. גם לחייל שרחוק משמירת מצוות, זה שאינו שומר שבת או כשרות, אך ברגע המבחן קם, עזב בית ומשפחה, והניח את חייו מנגד כדי להגן על אחיו. חז"ל כבר קבעו ש"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". מי יכול לעמוד מול קדושתה של מסירות נפש כזו?
הטענה כי "חיילים נהרגים משום שאין אנו לומדים מספיק" נושאת לכאורה מבט אמוני, אך היא מעלה מאליה שאלת תם: אם לימוד התורה הוא חומת המגן הביטחונית הבלעדית בשעת מלחמה- בדומה למשמרת מבצעית של חייל בעמדה- כיצד ניתן להסביר את היציאה לשגרת 'בין הזמנים' או לטיולים בעיצומה של מערכה קיומית? לוחם בחזית אינו עוזב את משמרתו לרגע. אם עולם הישיבות רואה עצמו כחזית הרוחנית של המערכה, חובת המשמרות הרצופות, ללא הפוגה וללא חופשות, צריכה הייתה להיות מובנת מאליה.
קשה ומקוממת עוד יותר היא האמירה לפיה בני הציונות הדתית מובלים בידי רבנים המלמדים "תורה מעוותת". זוהי אמירה פוגענית המעידה בעיקר על חוסר היכרות מוחלט. מתי ביקר ראש ישיבה מן המיינסטרים החרדי בבית מדרש ציוני-דתי כדי לשמוע שיעור כללי? מתי נוצר שיח פתוח ומעמיק עם רבנים המשלבים עמקות תורנית עם הנהגה ציבורית חיה?
מתי זכה מי מן המבקרים לבקר בכינוס 'אסופות' השנתי בישיבת כרם ביבנה, ולחזות באלפי תלמידי חכמים המעמיקים בסוגיות השעה מתוך תורה שלמה, רחבה וישרה? תורת ארץ ישראל איננה מתנצלת; היא פועלת להורדת דבר ה' אל מציאות החיים הממשית, המדינית והצבאית. דלתות בתי המדרש שלנו פתוחות לרווחה, וכל מבקש אמת מוזמן לבוא, ללמוד ולהיווכח בכבוד.
כששומעים מנהיג של ציבור כה גדול פוסל במחי יד ציבורים שלמים, הלב יוצא והשכל ממאן להשלים עם המציאות. היכן נעלמה האחריות הציבורית לאחדות האומה? היכן המבט המבקש לראות את נקודות האור והשבח שבזולת? היכן זיכרון מעמד הר סיני, שבו עמדנו כולנו "כאיש אחד בלב אחד" ללא חילוקי מעמדות?
היכן מורשתם של בית הלל ובית שמאי, שאף שנחלקו בחריפות בהלכה, לא נמנעו מלהתחתן זה עם זה ומלנהוג כבוד הדדי עמוק? היכן הלקח מחז"ל על דורו של אחאב, שאף שהיו עובדי עבודה זרה, היו יוצאים למלחמה ומנצחים בזכות העובדה שלא היו ביניהם שנאה ומחלוקת? תכונתו היסודית ביותר של מנהיג בישראל היא היכולת להקשיב, לפגוש, לראות את כאבו של האחר- ולא למחוק קהילות שלמות בהינף קולמוס.
אל מול תפיסה מתבדלת זו, קיימת דרך אחרת. בליל הושענא רבה האחרון זכינו להוביל-ישיבת 'אמית עמיחי' וקהילת 'שמחת משה' ברחובות- ערב שלא הסתפק בדיבורים מופשטים על אחדות, אלא מימש אותה הלכה למעשה, מתוך עולמה של תורה.
אסף בן עטר, מגבאי קהילת שמחת משה, היטיב לתאר את המורכבות שבדרך: "במהלך בניית הערב קיבלנו תגובות שונות על אופי הדוברים. על רב אחד תהו: 'איך העזתם להביא אותו? הרי התבטא בחריפות על הציבור שלנו'; על דובר אחר תמהו על עצם הבאתו לערב תורני, באשר אינו שומר מצוות; ועל דובר נוסף העירו שדעותיו הפוליטיות רחוקות משלנו, והזהירו אותנו. אך דווקא התגובות הללו חידדו עבורנו את המטרה: הכינוס של כל הדמויות הללו תחת קורת גג אחת הוא השיעור האמיתי באחדות. כשגם המרצים עצמם חזו בגיוון האנושי והקהילתי שנוצר באולם, הם הבינו שהם שותפים במעמד נדיר ומרומם."
באותו לילה נשמעו דבריו של רב ראשי שפרס מהלך מעמיק בתנ"ך, לצד דבריה של דמות מן העולם החרדי שדיברה מנהמת ליבה על הצורך באהבת ישראל ועל תחושת הדחייה שהוא חש לעיתים בשל השתייכותו המגזרית. התקיים שיח נוקב וכנה בין איש הציונות הדתית לבין איש שמאל שיצא למסע אישי של בירור זהות; לימד רב הפועל בקרב הנוער, שכל הנהגתו עין טובה וחיבוק נקי לכל נשמה, ונשאה דברים דמות ביטחונית בכירה שהביאה מסר אמוני צלול, שכל עניינו קידוש השם וראיית הנס המתרחש בתוך המהלכים הגשמיים של המלחמה.
ההישג הגדול של אותו ערב לא היה במחיקת המחלוקות, אלא ביכולת להפגיש ציבור רחב עם קולות שאינו רגיל לשמוע- ולגלות הקשבה, פתיחות ולב נקי.
זהו צו השעה לעם ישראל. לא התבצרות, לא פסילת האחר ולא התנשאות דתית, אלא עין טובה, כבוד אמיתי למסירות הנפש של כל חלקי העם, ואומץ להביט איש בעיני רעהו מתוך אהבה ואחריות משותפת.
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר