"וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב). אומר הספורנו: "'ויהי הבל רועה צאן' - שהייתה מלאכת חכמה יותר ממלאכת עבודת אדמה". לאור גידול - בלי עין הרע - של מספר החוות בארצנו בעת הזאת, ובהן צאן ובקר לרוב, ראוי שנרחיב מעט במקצוע חשוב זה שהחל אצל הבל, ואולי כבר אצל אדם הראשון, וליתר דיוק, אצל חוה, חוה כשמה, אם כל חי.
מעניין שבפירמידת המקצועות מבית מדרשו של החתם סופר, במבט ראשון, עבודת האדמה מקבלת מקום ראשון בחשיבותה ביחס לשאר המלאכות. וכך הוא אומר על הפסוק "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד" (קהלת ה, ז): "דע לך... כי יתרון ארץ בכל היא, ושדה הנזכר היינו הכדור בכללו, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, והאדם מושל בכל - הוא בעל הארץ והשדה, זורע וחורש וקוצר ונוטע ומגדל וכו', והיינו הארץ וישובה". ואמרו חז"ל בפרק 'רבי עקיבא' (שבת פה, א): "'בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ' (בראשית לו, כ) - שהיו בקיאים ביישובה של הארץ, והם עיקרי הארץ, ואילולי הם אין עולם". (דרשות חתם סופר, ח"ב, ירושלים תשל"ד, דרוש לפסח תקצ"ו, עמ' רעו).
יתר על כן, ידועה היא המשנה במסכת בבא קמא (ז, ז): "אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלים בסוריה ובמדברות שבארץ ישראל". ומסביר רש"י שהטעם הוא משום יישוב ארץ ישראל, שהיא "מבעירה [הורסת] את השדות, וכל שדות ארץ ישראל מסתמא שייכות לישראל" (ב"ק עט:). וכך גם נפסק בשולחן-ערוך, בתוספת נימוק והוא, מפני שדרכן לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי. אך מוסיף (בזמנו במאה ה-16) שהואיל ואין זה מצוי שיהיו לישראל שדות בארץ ישראל - נראה שמותר (חושן משפט תט, א). גם החתם-סופר סבור שבזמן הזה (בזמנו) שאין רוב ישראל על אדמתם, האיסור אינו נוהג באותה חומרה, כי רוב השדות אינם של ישראל, ולכן אין בגידול הצאן משום הפסד ישיר ליישוב הארץ כפי שהיה בזמן המקדש (חידושי חת"ס על בבא-קמא פב.).
ולכאורה הדבר תמוה: שהרי מכירים אנו כיום ביתרונן הגדול של החוות ביישוב הארץ, הן במניעת תפיסתה והשתלטות עליה על ידי אויבינו, והן במניעת הברחות מעבר הירדן. דומה שכדי לרדת לעומקה של סוגיה, רצוי לבחון את ההתחבטויות שהיו לפני מאה שנה בדיוק, בשנת תרפ"ז (1927), כשהוקמה 'הסתדרות הרועים משה' בארץ ישראל, שאף זכו לברכתו של הראי"ה קוק זצ"ל. במכתבו אליהם כתב שרועה-צאן הוא המקצוע השני המשלים את החזון הגדול שעליו אמר הנביא ירמיהו: "עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי" (ירמיהו לא, כה) - זהו חלק היישוב של מרעה, שיהיו לנו יחד עם איכרים גם רועים הנוסעים בעדר (אגרות הראי"ה, איגרת מיום אור לי"ד אדר א' תרפ"ז). יתר על כן, הראי"ה היה נשיא הכבוד של ארגון זה, ואחד מחברי ההנהלה היה מיודענו ממחדשי היישוב היהודי בעיר העתיקה לאחר מלחמת ששת הימים, רבי משה סגל ע"ה. לימים התפרסם ר' משה כבעל התוקע בכותל המערבי במוצאי יום כיפור תרצ"א (1930), בניגוד לאיסור שהטילו הבריטים, ובשל כך נאסר במצודת הקישלה. הדבר כה חרה לראי"ה, עד שהתקשר למטה המשטרה הבריטית והודיע שאם לא ישחררו לאלתר את ר' משה סגל, הוא ימשיך לצום למרות יציאת החג. הדבר עשה רושם רב, ור' משה סגל שוחרר.
ואכן, אין חדש תחת השמש - רק המניעים לפיתוח ענף רעייה זה היו שונים. באותן שנים גאל הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע", קרקעות רבות, כשהמיישבים בהן עסקו בחקלאות, כמו קרקעות באר-טוביה, שעליהן הקמנו את שכונת 'כרמי הנדיב'. עבודת החקלאות לא תמיד צלחה, בלשון המעטה; והייתה תלויה ברובה בהזרמת כספים של הברון באמצעות פקידיו, ובנוסף לא התאימה לכל - בפרט לא לרבים שעלו ארצה ללא כל הכשרה חקלאית, ובהם סנדלרים, חלבנים, חייטים, בנאים, נגרים, מסגרים, חנוונים ועוד. מלאכת רעיית הצאן הייתה אפוא השלמה למלאכת עבודת החקלאות. כפי שגם משרד החקלאות כיום אמון על שני ענפים אלה - החי והצומח כאחד.
לא בכדי קיבלה 'הסתדרות הרועים משה' את ברכת הראי"ה קוק זצ"ל. והייתי מוסיף ולא בכדי נקראה הסתדרות זו על שם משה - "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן שרעה את צאן יתרו קודם שהיה לרועם של ישראל. מלאכה זו נעשתה גם על ידי סבא-רבא שלו, יעקב אבינו, וקודם לו אבותינו אברהם ויצחק, ולאחריו ע"י דוד המלך. על פי המדרש (שמות רבה ב, ב), בעוד משה שומר על עדר הצאן של יתרו, ברח גדי אחד מן העדר והגיע לגיא, שם מצא בריכת מים. משה רץ אחריו ומצאו שותה מים. משה גילה כלפיו רחמים, ומשראה שהגדי עייף, נשאו על כתפיו חזרה למרעה. היה בכך סימן מובהק לכישוריו להנהיג את ישראל.
את הסוכה אנו מקשטים באושפיזין, בשבעת הרועים, לשון אהבה ורעות, ואכן גידול צאן דורש הרבה אהבה ורגש לכל כבשה בעדר ולעדר כולו. היחידי שלא נאמר עליו שהיה רועה צאן, הוא אהרון הכהן, שהיה דווקא מקריב את הצאן בעבודת הכהונה. אך אהרון ידע לראות כל פרט בעם ה', אוהב שלום, רודף שלום ומשכין שלום בתוך צאן מרעיתו.
ו נותרנו אפוא עם השאלה: כיצד מותרת רעיית הצאן, והרי משנה מפורשת היא שאין לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? עד כדי כך שהרועים אף פסולים להעיד בבית-דין, כי חזקה עליהם שהם פושטים ידיהם בגזל (סנהדרין כה, ב). יתר על כן, הראי"ה קוק בעצמו, באיגרת שנכתבה למעלה מעשר שנים קודם לכן, כותב לוועד המושבה רחובות וקובל מפורשות על גידול בהמות דקות המפסידות את הנטיעות (אגרות הראי"ה חלק א, לג).
על שאלה זו השיב ידידי ר' שמואל עמנואל ע"ה, ממייסדי קיבוץ שעלבים, (אשר מתקני הקרוסלה לחליבת הצאן בקיבוץ שמשו לאחיי ולי בחופשות כמתקן שעשועים מוצלח...), שבניגוד לגישת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לדעת הרב צבי פסח פרנק, גזירה שנתבטלה תקופה מסוימת, אין היא יכולה לחזור למקומה ללא תקנה חדשה, ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה ( 'הר צבי' לטור חו"מ תט). וכן פסק הרב ויינברג זצ"ל ב'ציץ אליעזר' (חלק ז, כד-כה) והוסיף שהחקלאים עסקו בגידולים על דעת זה שמגדלים גם צאן בארץ.(ברכת אשר ויקרא ג,ו).
לגבי החתם-סופר, נראה שענף המרעה נכלל בחקלאות, וכי הוא כלול במילותיו במעלת החקלאות - 'זורע וחורש וקוצר ונוטע ומגדל גוזז טווה ורוקם'. ממלאכות הרועים. ובאשר לאיסור גידול בהמה דקה, נראה שבמעוות הניתן לתיקון עסקינן - וזאת על ידי מניעתו. דומה שכבר אז, בשנת תרפ"ז, רעיית צאן הותרה לא רק מפני שחברי ההסתדרות היו ישרים כרועי אברהם שנזהרו מגזל, אלא מפני של'הסתדרות הרועים משה' היו תקנות קפדניות לגבי חובות חבריה. בכלל זה הוטלה חובה מוחלטת לנהוג בזהירות ולרעות צאן אך ורק במקומות המותרים - כגון שדות הפקר או ברישיון - והוזהרו שחלילה להם לגרום אף לחשש גזל או לנזק בנטיעות.
בנוסף, כולנו תקווה לבניין בית המקדש במהרה, ואם כן כיצד יהיו בהמות לקורבנות אם חל איסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל? וכי נהיה תלויים ביבוא בהמות מחוץ לארץ?! אלא שכבר הגמרא במסכת בבא קמא (עט, ב) מציינת חריגים: אמנם אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלים בחורשים של ארץ ישראל, בסוריה, ובמדברות שבארץ ישראל. וכך נפסק להלכה בשולחן-ערוך (חושן משפט, תט, א).
כיום, מלבד כל האמור, המיון לאנשי ונשות החוות הינו קפדני ביותר. רובם ככולם יראי ה' וחושבי שמו, בעלי מסירות נפש עילאית לארץ ישראל, לעם ישראל ולא פחות מכך לתורת ישראל; כך שהחשש לגזל רחוק כרחוק מזרח ממערב. כמו כן, כיום מהווים אנשי ונשות החוות צורך ביטחוני, והינם חלק ממערכת הביטחון, בברכתה ותוך שיתוף פעולה מלא עמה. מערכת הביטחון אמונה על משמר ארצנו מפני מבקשי רעתנו וגזלת אדמותינו. החוות, כ"י, מיישבות את הארץ, ובו-זמנית מונעות בלמעלה ממיליון ומאתיים אלף דונמים את השתלטותם וכיבושם של שטחים אלו על ידי אויבינו, נוסף על מניעת הברחות אמל"ח וסמים. כמאמר המיוחס ליוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו". ובהתאמה לימינו ניתן להוסיף: "במקום בו תרעה הפרה או הכבשה היהודית - שם יקבעו שטחי ארצנו".
אמנם הנביא ישעיהו (ב, ד) אומר שלעתיד לבוא נתברך: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתותֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אך כיום עדיין יש שדווקא האתים והמזמרות, הכבשים והפרות, הם המשמשים גם כחניתות. פתחנו ב'הסתדרות הרועים משה' מלפני מאה שנה; ראוי שנזכיר את 'מלחמת הטרקטורים' שהתרחשה לפני כשישים שנה, בשנת תשכ"ו (1965). היה זה בקיבוץ שעלבים בשבת בראשית כשהתבקשו אנשי הקיבוץ לצאת ולחרוש בעיצומה של השבת את אדמות שטח ההפקר שליד הקיבוץ, כדי להבטיח את אחיזתנו בשטח ולמנוע את נגיסת השטח על ידי הירדנים בטרקטוריהם.
כאשר המפקד, אלוף פיקוד המרכז יוסף גבע, הורה על הצורך בחרישה בשבת, עמד קיבוץ שעלבים - שהיה אז יישוב ספר - לפני שאלה הלכתית חמורה. השאלה הופנתה לרב הקיבוץ, הרב מאיר שלזינגר, ועיקרה: האם מותר לצאת ולחרוש בנסיבות המיוחדות באותה שבת? הרב פסק להתיר, ואף קיבל לכך את הסכמתו של הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל, שכן על עסקי תבן וקש מותר לצאת למלחמה גם בשבת כשמדובר ביישוב הסמוך לספר. זאת על פי הגמרא במסכת עירובין (מה:), האומרת שבעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאים עליהם בכלי זיונם ומחללים עליהם את השבת. נימוק נוסף מביא שם רש"י: עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאים עליהם בשבת שמא ילכדוה, ומתוך כך תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם.
נשוב אפוא לקין והבל שבפרשה. דומה כי לולא הקנאה שהייתה לקין בהבל, רעיית הצאן של הבל הייתה אמורה להשלים את מלאכתו של קין עובד האדמה - הן למזון והן ללבוש שיופק מן הצאן והבקר. קין, שהיה זקוק ללבוש, ברצחו את הבל אחיו - במקום להיות לו לשותף, כרת את האילן שעליו הוא אמור היה לשבת. וכך מפרט המדרש (בראשית רבה כב, ז) את אותה מריבה:
"על מה היו דנים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם. אחד נטל את הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. קין אמר: הארץ שאתה עומד עליה שלי היא, והבל אמר: מה שאתה לובש שלי הוא. זה אמר: התפשט! וזה אמר: התעופף! מתוך כך - 'וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ'".
קין היה מאוכזב שקורבנו לא התקבל, וקנא בהבל שקורבנו התקבל. אך מסתבר שהריב ביניהם החל עוד קודם הקרבת הקורבנות, בבריחתם מאופציית השותפות המתבקשת - שותפות בה החי ישלים את הצומח, הצומח ישלים את החי והקרקע תשלים את החי המהלך עליה. אך רצון האחים היה לחלק את העולם ביניהם ולהיפרד זה מזה. קין והבל לא רצו להיות בעלים-שותפים על העולם, אלא שכל אחד יהיה אדון לעצמו ובעליו הבלעדיים של נתח מסוים מן העולם. מהרגע שהנדל"ן כולו שייך לאח אחד, וכל הנכסים הניידים (המטלטלין) בעולם שייכים לאח השני - אף אחד מהם אינו יכול לחיות בעולם בלי הסכמת השני. לכל אחד זכות וטו כלפי אחיו. לכן, במקום הקמת השותפות המתבקשת, הלך קין על פתרון קיצוני, קם על אחיו והרגו. כמובן, ה"מכה בפטיש" לכך (תרתי משמע) הייתה אי-קבלת קרבנו של קין.
דומה כי כיום נלמד הלקח, וידוע ומקובל ששילוב דיסציפלינות ומקורות, חלקי חילוף ואספקה, ושילוב מפעלים שונים למטרה משותפת - תוך הנמכת האגו של כל שותף - מהווים אבן יסוד ובסיס להצלחת כל מפעל. תעשיות מתקדמות בישראל ובעולם נשענות על אינטגרציה הדוקה בין טכנולוגיות ייצור שונות, כי שילוב נכון בין דיסציפלינות מאפשר לייצר מכלולים מורכבים בעלי חוזק מכני גבוה, דיוק גיאומטרי מרבי ועמידות בתנאי עבודה קיצוניים. כך גם אחיזת עם ישראל בארץ ישראל מחייבת שילוב דיסציפלינות שונות של התיישבות - חוות, יישובים כפריים ויישובים עירוניים, לצד תעשייה מגוונת של היי-טק ולאו-טק כאחד. ומתוך לקחי המלחמה האחרונה, גם לדאוג להגיע לאי-תלות בחלקי חילוף לכלי מלחמה, בדרכנו לגאולה השלמה.
הפרשה עוסקת אפוא אחר בריאת העולם, בסוגיית הדיכוטומיה והמשלימות שבין רעיית צאן לבין עבודת אדמה, בפרשת קין והבל. זו ממשיכה להעסיק את האנושות ואת עם ישראל עד להתיישבות ולביטחון במדינת ישראל כיום. העלנו את הסתירה הכלכלית וההלכתית שבין איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל (בשל היזק לשדות וליישוב) לבין התפתחות חוות הרועים בעת החדשה ככלי אסטרטגי ואורגני לאחיזה בקרקע. בדומה לגישת הראי"ה קוק והקמת "הסתדרות הרועים 'משה'" לפני מאה שנה, ראוי שתהיה לנו תפיסה מערכתית-אינטגרטיבית המשלבת בין חקלאות גידולי השדה, חקלאות רעיית הצאן וגידול בקר, ביטחון ותעשייה, ככלים משולבים לקידום גאולת ישראל בנחלתו. ולאנשי ונשות החוות נאמר: חזקו ויהי ה' עמכם.