כבר כמה שנים שתכניות הריאליטי לסוגיהן פרצו לעולמם של הילדים שהופכים כוכבים לרגע, לעיתים החל מגיל גן.
על מחקר שבחן את ההשפעות של התכניות הללו על המשתתפים הצעירים, שוחחנו עם פרופ' בנימין, בני, שמואלי, מרצה בפקולטה למשפטים ודיקן הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן, בעבר נשיא האגודה הישראלית למשפט וחברה, שאת מסקנותיו ואזהרותיו פרסם בספרו 'זו המציאות ילד'.
למחקרו הגיע פרופ' שמואלי בעקבות סדרת ריאליטי מוקצנת המשודרת בארה"ב ועשויה בהחלט להגיע גם לישראל. היה זה כאשר שהה במשך שנה בארה"ב, ובדיוק התפוצצה פרשה תקשורתית סביב תכנית הריאליטי 'אומת הילדים' של רשת CBS.
בתכנית שוגרו ילדים מגיל 8 ועד גיל 15 למדבר, שם משימתם היא להקים עיר שכולם בה, למעט הצלמים, הם ילדים, ובמשך שישה שבועות של משימות והרפתקאות הם יתמודדו עם אתגרים חברתיים ואחרים. אלא שכבר בשלב הצילומים החלו שערוריות כאשר אחד הילדים שתה אקונומיקה מבקבוק לא מסומן וילדה אחת נכוותה כשטיגנה חביתה. ההורים ביקשו לתבוע את ההפקה, אך נאמר להם שהם מנועים מלעשות זאת מאחר ועוד קודם לכן הם חתמו על חוזה סודי שבו הם מתחייבים שלא לתבוע על כל נזק שעלול להיגרם לילדים עד כדי מוות.
פרופ' שמואלי שמע על הפרשה והגיע נסער למקום העבודה שלו, שם שוחח עם מרצה לדיני נזיקין וזכויות הילד שניסתה להרגיע אותו וטענה שחתימות מסוג זה אינן מאפיינות רק תכניות ריאליטי, אלא גם אישורים ליציאת ילדים לקייטנות ומחנות קיץ.
התכנית ההיא שודרה גם בישראל, אם כי לא הועתקה לפורמט ישראלי. שמואלי החליט לחקור את הסוגיה ונחשף למגוון רחב של תכניות ריאליטי בהשתתפות ילדים מרחבי העולם. הוא חקר את התכניות ואת השלכותיהן הנפשיות והאחרות על ילדים ולדבריו, הכי קל היה "לשפוך את התינוק עם המים" ולקרוא לאסור את התכניות הללו, אלא שהדבר בלתי אפשרי, גם בשל הביקוש הגדול, גם בשל חוזקם של גופי התקשורת, וגם בשל רצונם של הורים לשלוח את ילדיהם לפלטפורמה טלוויזיונית כדי להתפרסם או כדי לממש את חלומותיהם שלהם.
עם זאת, הוא סבור כי יש לאסור תכניות קצה כדוגמת 'עיר הילדים' ולצמצם בשורת הנחיות וכללים את הפגיעות והבעייתיות שכרוכות בתכניות הללו. בין השאר מדובר בצורך בנוכחות מבוגרים, הגדרת תנאים מחמירים להפקות השונות וכל זאת תוך בחינת טובתם של הילדים, ההורים ובהמשך גם של הצופים.
פרופ' שמואלי מציין כי אמנם חזינו בלא מעט פליטי ריאליטי שהתבגרו וסיפרו על הסיבוכים הנפשיים שנגרמו להם בעקבות ההשתתפות בתכנית, ובעקבות ההתמודדות עם הכוכבות לצד אכזבות כאשר ההצלחה לא האירה פנים כפי שניתן היה לחשוב מלכתחילה, אך עם זאת ישנם גם יתרונות לתכניות שכאלה, ובלעדי אותם יתרונות הוא עצמו היה קורא לביטול התכניות ולא רק לצמצם ולהגביל אותן.
בין היתרונות מונה פרופ' שמואלי תכניות שכוללות משימות ואתגרים שמקדמים את הילדים ומפתחים בהם יכולות, תכניות שמעצימות עבודת צוות וכיוצא באלה. כמו כן ישנם ילדים מאותגרים גופנית שמועצמים בתכניות הללו. מעבר לכך, ישנן תכניות ריאליטי כדוגמת 'סופר נני' שמהן לומדים הורים כיצד להתמודד עם סוגיות בבתיהם שלהם, אם כי גם בתכניות שכאלה יש בעייתיות כאשר המסר העובר בהן הוא שניתן לפתור בעיות עמוקות בשניים או שלושה מפגשים שעל המסך מסתכמים בשעה של שידור, בעוד האמת מחייבת טיפול ארוך הרבה יותר.
עוד מציין שמואלי את ההשלכות של תכניות כדוגמת 'סופר נני' על הילד עצמו שהמצלמות חושפות אותו כעושה הבעיות בבית, כמי שיש להתמודד איתו, שצורח על הוריו וכו', וכאשר הוא יוצא לרחוב הוא נותר מתוייג ככזה בעיני חברים ושכנים. כך קורה שגם אם לא הייתה כוונה רעה, "השתמשנו בילד וניצלנו אותו כדי להעביר מסר חברתי או כדי לעזור להורים בכלל ולהורים שלו בפרט".
וגם ההתמודדות עם הכסף הגדול שנוחת על הילד היא אתגר, ופרופ' שמואלי מספר על ההתמודדות האמריקאית עם האתגר הזה, על רקע אירועים קשים שבהם ילדים הגיעו למשבר נפשי עמוק לאחר סכומי עתק שהורעפו עליהם בשל השתתפות בסרטים ופרסומות. "בחלק מהמקומות ההורים לוקחים את הכסף לטובת הילד, ומתחילות דילמות עד כדי תביעה של הילד נגד ההורים שחושבים שגם להם מגיע חלק מהסכום תמורת ההשקעה שלהם. יש מקומות שפתרו את זה בקרנות נאמנות", מספר שמואלי הסבור כי מדובר בפתרון מאוזן ונכון לסוגיה. קרן נאמנות שתיפתח בגיל מאוחר יותר תצמצם את הקנאה שנוצרת בעקבות הרווחים, את החשיפה לתקשורת ואת הסינוור הכרוך בכך.
תכנית ריאליטי אחת זוכה למילות שבח מצידו של פרופ' שמואלי, וזו התכנית 'שמונים וארבע' שבה הפגיש התאגיד הישראלי ילדי גן עם קשישים לפעילות משותפת. בעיני שמואלי מדובר בתכנית שבאופן יחסי היא "כמעט מושלמת" ומניבה תועלת גם לילדים, שהחשש ממבוגר הזקוק להליכון או נכה, מתפוגג אצלם, וגם עבור המבוגרים שמצבם האישי השתפר, כפי שהוכח.
עם זאת מציין שמואלי כי קיימות סכנות הכרוכות באופן התמודדותו של הילד עם היעלמות פתאומית של המבוגר, ויש לתת על כך את הדעת, כמו גם לשאלה אם נכון להוציא את הילדים מהמסגרת הלימודית עבור תכנית שכזו, איזה פיקוח וליווי מוצמדים לילדים, התאמת הילדים לתכנית וכו'.
לקראת תום הדברים שאלנו את פרופ' שמואלי אם ניתן בכלל לייצר הגבלות ותקנות בעידן שבו נראה שהעולם הטלוויזיוני פרוץ ופורמטים עוברים בנקל ממדינה למדינה. שמואלי משיב ומציין כי לא רק אצל המשפטנים קיימת כתיבה רבה אודות הדרך להשגת כללים והגבלות שלא דרך חוק, וזאת מתוך הבנה שחוק תלוי בשאלה אם הוא ייאכף ואם לא ינסו לעקוף אותו. לשם כך מתבצעת הסדרה רכה שכוללת מעין רגולציה של כלי התקשורת, כפי שכבר קורה גם בישראל וגם בכלל בעולם. כוחה של ההסדרה הרכה הזו הוא בחששן של חברות ההפקה וגופי התקשורת שמא בלעדי הסדרה שכזו לא יהיה מנוס מלחוקק חוקים וליישם אכיפה
להערכתו של פרופ' שמואלי, לא די בהסדרה הרכה הקיימת ויש לראות בה בסיס להמשך קביעת תקנות וכללים שיגנו על הילדים מהשלכותיהן של תכניות הריאליטי, לצד ההבנה שלא ניתן ואולי לא נכון לשפוך את התינוק עם המים ולבטל לחלוטין את קיומן של תכניות מסוג זה.