דמוקרטיה היא תופעה שברירית. האיומים על קיומה נבחנים מזוויות רבות. כך, למשל, כאשר שיעור נמוך של אזרחים מנצל ביום הבחירות את זכותו לבחור, יש בכך עדות לאדישות: להוד מעלתו הבוחר לא באמת אכפת מי ישלוט במדינה. אדישות ביום פקודה היא איום על הדמוקרטיה.
חמור שבעתיים הוא מצב שבו השלטון אינו מתפקד ואינו פועל לתיקון המעוות, גם כאשר מדובר בחיי אדם.
ביום שני זכתה מודיעין לחוויה "חרדית" שלא היה בה אלא חילול השם של ממש. כאשר ביקשו שוטרי משטרת ישראל לעצור עריק, נזעקו למקום חרדים שהוזעקו באמצעות מספר טלפון שאליו יכול להתקשר כל "עריק במצוקה". המתפרעים השתוללו בשכונת נופים, פרצו לבתים פרטיים, זרעו הרס ואף תקפו את שליחי החוק. ואיש לא נעצר.
בירושלים נדרשו חיילים לחילוץ לאחר שבאו לעצור עריק והותקפו בידי בריונים שביקשו לעשות דין לעצמם. גם שם איש לא נעצר. אחריתו של האירוע הייתה הטחת האשמות הדדית בין הצבא למשטרה. חילופי ההאשמות האלה בוודאי אינם תורמים לחיזוקה של מערכת אכיפת החוק.
בריונות כלפי החוק וכלפי שליחיו היא איום על הדמוקרטיה. כאשר השלטון אינו נותן לה מענה, הבריונות הופכת להפקרות של ממש.
איני מוכן לקבל מצב שבו רשויות החוק, אגף המודיעין של המשטרה וגורמים אחרים אינם מצליחים לפרק את מה שהפך למעשה למערך מאורגן המסייע להשתמטות. הבריונים החרדים אינם טיפשים. הם יודעים לנצל היטב את מגבלותיה של המשטרה, לרבות המגבלות על השימוש בכוח. כיצד נראית מדינה שבה אספסוף מצליח לגרש חיילים ושוטרים?
הטיפול בתופעה חייב להיות נחוש. מנהיגי ההתפרעויות צריכים להיחקר ולהיות מובאים לדין, ואת המנגנונים המסייעים להפרת החוק יש לפרק בכלים שהחוק מעמיד לרשות המדינה. את הבריונות הזאת חייבים למגר.
אילו מנהיגי היהדות החרדית לא היו חוששים מאותם בריונים, הם כבר היו יוצאים נגדם חוצץ. כאשר הפחד מן הבריונים מונע אפילו ממנהיגי הציבור להתייצב מולם, מתקבלת מעין שיטת "פרוטקשן" חרדית.
והכשל הזה אינו מוגבל למגזר אחד או לזירה אחת. בעוד אנו עוסקים בכך, האלימות בחברה הערבית ממשיכה לגבות מחיר כבד. אני, כיהודי, רוצה לדעת שילדה ערבייה היוצאת בבוקר לבית הספר בנצרת תגיע אליו בשלום ותחזור לביתה בשלום. כמויות הנשק שבידי ארגוני הפשיעה בחברה הערבית הן סכנה חמורה, והמשך ההתעלמות מהן עלול לגבות בעתיד מחיר כבד לא רק מן החברה הערבית אלא מן המדינה כולה.
ההתעלמות מהצטברותם של איומים אינה דבר חדש אצלנו. כבר למדנו עד כמה מסוכן להתרגל לאיום רק משום שהוא נמצא שם זמן רב.
נפתלי בנט, כשעוד נתפס בעיני רבים כתקווה פוליטית חדשה, הכריז על מלחמת חורמה בפשיעה בחברה הערבית. הכרזות היו. התוצאה המקווה לא הגיעה. הפער בין הצהרות לבין ביצוע אינו שייך למחנה פוליטי אחד.
זירה נוספת שבה אוזלת היד גובה מישראל מחיר כבד היא יהודה ושומרון. בריונים יהודים הפוגעים בפלסטינים אינם פוגעים רק בקורבנותיהם; הם גורמים נזק מדיני ומוסרי למדינת ישראל.
אני מכיר מוסלמים ונוצרים שנפגעו מאותם בריונים. שמעתי על מצור, על פגיעות בגוף ועל פגיעה ברכוש. העובדה שמי שמבצעים מעשים כאלה ממשיכים להסתובב חופשיים מחייבת את רשויות האכיפה לפעול בנחישות ולהביא את האחראים לדין. לכל אלה מכנה משותף: חוסר משילות.
אני יודע שאנו בתקופת בחירות. חלילה "להרגיז" את החרדים; חלילה לפגוע במי שעשוי להשתייך למחנה פוליטי נחוץ; ומי יודע איזו מפלגה ערבית תידרש להקמת הקואליציה הבאה. אכן, סיבות "מרנינות" להימנע מפעולה. אבל שלטון נבחן דווקא כאשר הפעולה הנכונה כרוכה במחיר פוליטי.
נזכיר נשכחות. ריצ'רד ניקסון הגיע לבית הלבן לאחר מערכת בחירות שנערכה על רקע מלחמת וייטנאם ואומה אמריקאית שסועה. הקמפוסים סערו, המחאה נגד המלחמה התרחבה, והחברה האמריקאית הייתה מפולגת עד עמקי נשמתה.
ב־30 באפריל 1970 הודיע ניקסון על הרחבת הפעילות הצבאית האמריקאית לקמבודיה, שנועדה לפגוע בבסיסים ששימשו את צפון וייטנאם ואת הווייטקונג. הוא ידע שהמהלך יעורר התנגדות ציבורית קשה.
והיא אכן הגיעה. הקמפוסים בערו. אוניברסיטאות שבתו. ב־4 במאי 1970 ירו אנשי המשמר הלאומי בסטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט וארבעה מהם נהרגו. ימים לאחר מכן נהרגו שני סטודנטים נוספים בג'קסון סטייט. גם גבעת הקפיטול סערה, והוויכוח על סמכויות הנשיא בניהול מלחמה הלך והחריף.
אפשר לחלוק על החלטתו של ניקסון - ורבים חלקו עליה אז וממשיכים לחלוק עליה גם היום. אבל הנקודה לענייננו אחרת: מנהיג נדרש לעיתים לקבל החלטה שהוא מאמין כי היא נחוצה למדינתו גם כשהוא יודע שהיא עלולה לגבות ממנו מחיר פוליטי כבד.
וזה בדיוק המבחן שמולו ניצבת ממשלת ישראל. מה היא מעדיפה בעת הזאת? לאפשר לבריונים חרדים להכתיב את גבולות פעולתם של צה"ל והמשטרה? להשלים עם בריונות יהודית הפוגעת בפלסטינים וגורמת לישראל נזק כבד בעולם? להשאיר כמויות עצומות של נשק בלתי חוקי בידי ארגוני פשיעה?
אני מכיר גם נוצרים החיים באזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית, הסבורים כי הרשות לעולם לא תסייע להם. במאמץ לא גדול ניתן היה לבנות עמם גשרים ולקרבם לישראל. ואז באה הבריונות והורסת גם את הגשר הזה.
למי בממשלה יש האומץ לשים לכך סוף? מדינה שמסוגלת להפעיל עוצמה אדירה מול אויביה אינה יכולה להרשות לעצמה להיראות חסרת אונים מול בריונים מבית. ניתן וצריך להתמודד עם הבריונות היהודית - זו החרדית וזו שביהודה ושומרון - באמצעות אכיפה נחושה, חקירות והעמדה לדין.
כאשר הממשלה אינה עושה זאת, עולה השאלה האם מדובר רק באוזלת יד, או שמא גם בחשש מן המחיר הפוליטי. במקום נכונות לשלם מחיר למען המשילות, נדמה לעיתים ששיקולי הבחירות קודמים לה.
ולמען ההגינות צריך לומר: המחדל הזה לא החל היום. לא לפיד, לא ליברמן ולא בנט קיימו, כאשר היו בעמדות שלטון, את כל ההבטחות שפיזרו בנושאים הללו. הבטחות לחוד ומעשים לחוד. חוסר המשילות אינו המצאה של הממשלה הנוכחית, ואחריות לו אינה מונחת לפתחו של מחנה פוליטי אחד בלבד.
המחדל לא התחיל היום. השאלה היא אם הוא ייגמר מחר.