שלוש פעמים חזר בן שמעוני הי"ד אל התופת. שלוש פעמים יכול היה להמשיך בנסיעה, להתרחק מירי המחבלים ולנסות להציל את חייו. אבל בכל פעם שבחר לחזור למתחם הנובה, הוא ידע שיש שם עוד אנשים שמחכים למי שיושיט להם יד.
בפעם השלישית הוא כבר לא שב. שלוש שנים לאחר טבח השבעה באוקטובר חזרה ג'סיקה אלטר, בת זוגו של בן, למתחם הנובה. במקום שבו נקטעו חייו, מול הנוף שנושא עד היום את זיכרונם של הנרצחים, היא סיפרה לעמדת השידור של ערוץ 7 על האדם שאהבה, על מסע החילוץ יוצא הדופן שלו ועל הכאב שאינו מרפה.
"זה יום לא פשוט. יום שמביא איתו המון תחושות", אומרת אלטר. "זה לא רק עצב. חשבתי שהיום הזה יביא איתו פשוט עצב וכאב, כי אני מספרת את הסיפור של בן כל הזמן וחיה את כל הדבר הזה בכל יום. אבל הוא מביא איתו גם כעס ואכזבה. אני לא יודעת לדייק את התחושות, רק לומר שהן לא פשוטות".
עבורה, יום השנה לטבח אינו רק יום של זיכרון. הוא גם רגע שמחייב את החברה הישראלית להביט פנימה. "זה יום לביקורת עצמית, של כל אחד כלפי עצמו. אני לא מדברת רק על המדינה, אלא ממש על כל אחד ואחת מאיתנו".
באותו בוקר, בתוך הכאוס, הירי והמרדף אחר הנמלטים, בן כבר הצליח לצאת ממתחם המסיבה. הדרך החוצה הייתה פתוחה בפניו, אך הוא קיבל החלטה אחרת: הוא לא חוזר הביתה כל עוד יש בכוחו להציל אנשים נוספים.
"בן החליט באותו הבוקר שהוא מחלץ אנשים", מספרת ג'סיקה. "הוא החליט שהוא לא יוצא הביתה בלי לצאת למסע החילוץ המטורף הזה. הוא יכול היה להינצל. הוא יצא מהמסיבה, חילץ אנשים, הביא אותם למקום מבטחים בבאר שבע - וחזר".
הידיעה שמחבלים נמצאים בכבישים לא עצרה אותו. פעם אחר פעם נסע בחזרה אל אזור הסכנה, איתר נמלטים והרחיק אותם מהשטח. "למרות שהיו כאן מחבלים, הוא חזר למתחם והמשיך לחלץ אנשים. בסופו של דבר, בן מצא את עצמו כקו ההגנה האחרון של עצמו ושל האנשים שהיו איתו".
בסבב השלישי נרצח בן. לצדו ברכב היו רומי גונן, שנחטפה ושבה לישראל, אופיר צרפתי הי"ד, שנחטף מהרכב, וגאיה חליפה הי"ד, שנרצחה לצד בן.
בזמן שמסע החילוץ התנהל, ג'סיקה הייתה איתו בקשר טלפוני. השיחות נותקו והתחדשו, וביניהן המשיך בן להתקשר לחבריו שהיו בשטח ולבדוק מי מהם זקוק לעזרה. גם כעת היא מתקשה להבין כיצד הצליח לתפעל את הכול בתוך התופת.
"אנחנו היום, שלוש שנים אחרי, עדיין לא מבינים באמת מה קרה שם. לכן אני לא חושבת שהבנתי את זה באותו זמן", היא אומרת. "היינו לא מעט על הקו. ניתקנו את השיחה, סגרנו ודיברנו שוב. הוא התקשר לאנשים ולחברים שלו בשטח כדי לבדוק שהם בסדר. איך הוא הצליח לתפעל את כל הדבר הזה תוך כדי - אני לא יודעת".
היא מתארת אדם שפעל מול הסכנה בקור רוח נדיר. "צריך בשביל זה המון אומץ והמון גבורה. היו מחבלים בכבישים, והוא נסע, התקשר וניהל הכול בקור רוח, כמו שהיה רק לבן. בקור רוח ובאומץ".
את תעצומות הנפש האלה היא קושרת גם לילדותו של בן בגוש קטיף. "בן גדל בגוש קטיף והוא מעולם לא פחד. אני מעולם לא הרגשתי את בן מפחד. אלה התכונות המיוחדות שהיו בו, והן הביאו אותו לחלץ כל כך הרבה אנשים".
ג'סיקה עצמה לא הייתה עם בן במסיבה. דווקא באותה שבת, לראשונה בחייה, החליטה לשמור שבת. היא אינה יודעת להסביר מדוע קיבלה את ההחלטה דווקא אז.
"החלטתי לשמור שבת בפעם הראשונה, בלי הסבר מיוחד", היא משתפת. "אני לא יודעת למה דווקא את השבת הזאת. היום אני מבינה שזו שמחת תורה, עד כמה התקופה הזאת בשנה מיוחדת וקדושה. אני לא בטוחה שהבנתי זאת אז. אני מאמינה שיש השגחה פרטית".
מאז אותו בוקר היא נושאת את סיפורו של בן, אבל גם את התחושה שהוא ממשיך ללוות אותה. האמונה, לדבריה, מעניקה לה כוח להרגיש שהוא עדיין מבקש לשמור עליה.
"אני מרגישה שבן איתי, שומר ומשגיח. אני מאמינה מאוד בקדוש ברוך הוא. יש רגעים שבהם אני מרגישה שבן פונה אליו ואומר: 'תדאג לה, תשמור עליה'".
במקום שבו הכול הסתיים, נותרו האהבה, הגעגוע והכרת התודה על החיים שהצליח להציל. לצדם נשאר גם הכאב על החיים האחדים שלא הצליח להשיב מהתופת - חייו שלו.
"אני לחלוטין מרגישה אותו, אוהבת אותו ומתגעגעת אליו", אומרת ג'סיקה. "אני מודה לו בשם כולנו על מסע החילוץ המטורף הזה ועל האנשים שהציל - וכואבת את העובדה שהוא לא הצליח להציל את עצמו".