"האם פריז בוערת?" - צווח אדולף היטלר ערב שחרור העיר בידי בנות הברית. הגנרל הגרמני דיטריך פון קולטיץ המרה אז את פיו וסירב להחריב את עיר האורות. אלא שמה שלא עשו פגזי הוורמאכט, עושים כעת צעירי הפרברים. הם לא רק מבעירים את פריז - הם שורפים את צרפת כולה. והם עושים זאת בצרפתית רהוטה, שוטפת, במבטא פריזאי מושלם.
המראה הזה מכה בתדהמה את האינטלקטואלים במערב: הרי הנערים הללו נולדו בצרפת, התחנכו בבתי הספר הציבוריים שלה, ינקו את ערכי הרפובליקה ונהנו מכל מנעמיה של מדינת הרווחה. מדוע, אם כן, הם מתעקשים להעלות אותה באש?
התשובה אינה נעוצה במצוקה כלכלית כזו או אחרת, אלא בטרגדיה עמוקה בהרבה: בכישלונו המוחלט של ואקום הזהות המערבי.
אשליית חילוניות הרדיקלית: מדינה ללא נשמה
מולדת המהפכה הצרפתית קידשה את החילוניות הרדיקלית שביקשה לגרש כל שריד של אמונה וקדושה אל מחוץ למרחב הציבורי. הרפובליקה הבטיחה שוויון מוחלט: "אין כאן מוסלמים, נוצרים או יהודים - יש כאן רק אזרחים צרפתים".
אלא שהרעיון המופשט הזה התברר כאשליה מסוכנת. הרפובליקה דרשה מהמהגרים לוותר על עברם ועל שורשיהם, אך בתמורה לא היה לה מה להציע מלבד בירוקרטיה חלולה, מוסר יחסי ואינדיבידואליזם מנוכר. כאשר מדינה מגרשת את אלוהים ומאבדת את האתוס הלאומי המכונן שלה, היא הופכת לגוף חסר נשמה.
התוצאה ההרסנית התפרצה בדור השני והשלישי. הנערים הללו אינם מחוברים לאסלאם המסורתי והמתון של כפרי המוצא במגרב; הם בקושי דוברים את שפת הוריהם. אך מנגד, הם אינם מרגישים שייכים לצרפת, שמשדרת להם עייפות, רגשות אשם וספק תמידי בצדקת קיומה.
במצב כזה, הטבע אינו סובל ריק. אל הוואקום הרוחני העצום של אירופה נשאבה המוחלטות האסלאמית. לא מתוך המשכיות מסורתית, אלא כתרבות נגד פנאטית המציעה פשר, אחווה ועוצמה. מול חברה שאינה מאמינה עוד בדבר - מתייצבת מוחלטות שמאמינה בהכול- אלוהות של שיעבוד וגלוריפיקציה של המוות, המקדשת את העימות מול המערב השוקע.
המראה הישראלית ותסמונת המטוס המתרסק
המחלה האירופית הזו אינה זרה לנו. "אם המטוס הזה היה נחטף מעל שמי לוס אנג'לס", אמרה משפיענית אמריקנית, "הנוסעים היו עוזרים לטרוריסטים לרסק אותו מרוב אשמה ותקינות פוליטית".
האם אנחנו איננו לוקים באותו בלבול מסוכן?
מה נאמר על מדינה שגם לאחר השביעי באוקטובר, כשבניה מקיזים את דמם במלחמה על עצם קיומה, מתעקשת לתדלק את האויב בשיירות אספקה בלתי פוסקות, ומכשירה במו ידיה את הקרקע להקמת מדינת טרור בלב מולדתה? האם אין זה אותו עיוורון פרוגרסיבי שחווינו ב-2023 - תרבות של פירוק עצמי שמוכנה להעלות באש את צה"ל, את נתיבי איילון ואת בתי הכנסת ביום הכיפורים, ובלבד שלא להישיר מבט אל הזהות הלאומית והיהודית?
האירופאים עומדים חסרי אונים מול שריפת עריהם משום שאיבדו את האמונה בייעודם. כשיבשת שלמה מתמכרת לניהיליזם, היא מאבדת את הרצון להילחם על חייה.
סוד אלוהי החיים
אבל כאן בדיוק טמון ההבדל המהותי שבין פריז לירושלים.
לנו יש משהו שלא קיים באירופה, וששום רוח פרוגרסיבית לא תוכל לכבות: את הזהות היהודית.
היהדות איננה "דת" במובן האירופי המצומצם, ואינה "אזרחות" טכנית. היא שילוב חי ובלתי נפרד של לאומיות ואמונה, פיזיות ומטפיזיות. יהודי ללא קיום מצוות נותר יהודי בכל רמ"ח איבריו, בדיוק כפי שיהודי בגלות קשור בעבותות נפש לארצו.
הקשר העמוק הזה לאלוהי החיים הוא המנוע הפנימי שמחזיק את עם ישראל. לא במקרה, מכל הציוויליזציה המערבית השוקעת בדמוגרפיה שלילית ובשנאה עצמית, ישראל היא היחידה שבה נשים יולדות למעלה משלושה ילדים בממוצע - חילוניות, מסורתיות ודתיות כאחד. זהו רצון החיים הלאומי שמסרב להיכנע לייאוש.
החיות הזו חזקה מכל חולשותיה של ההנהגה ומכל קלקולי המערכת. ראינו אותה בגבורת הלוחמים בשדות הקרב, ראינו אותה בעוז הרוח של העם הפשוט, וראינו אותה אפילו בנוסעים בטיסה ההיא מדובאי, שגילו ערבות ואומץ לב יהודי טבעי.
אירופה המדממת, השבויה בכבלי תקינות פוליטית ושנאה עצמית, עשויה לגלות מאוחר מדי שוויתור על אלוהים ועל שורשים סופו אפר והרס. כאן, בארץ ישראל, מתוך החיבור לאלוהי החיים ולאמת ההיסטורית שלנו, יוסיף לצמוח דור של גבורה - דור שממנו ימשיך העולם החופשי כולו לשאוב תקווה ומצפן מוסרי.