עדי מרציאנו, אימה של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל, הקדישה את דבריה בטקס הזיכרון הלאומי של "קומו" ומשפחות 7 באוקטובר לבתה שנחטפה ולא שבה.
מתוך הפנייה האישית לנועה היא דיברה גם על האימהות האחרות ועל משפחות החטופים שנחטפו בחיים ולבסוף קיבלו את יקיריהן לקבורה.
"נועה שלי אהובה, תשע עשרה שנים לימדת אותי מהי אימהות, אבל לא לימדת אותי מה זה להיות אמא שכולה", אמרה מרציאנו. "לא לימדת אותי איך להיות אמא לילדה שנחטפה מאיתנו ולא חזרה".
בדבריה חזרה מרציאנו אל השיחה האחרונה עם בתה ואל התצפיתניות והלוחמות שהיו עמה באותה שבת. "כמוני - לא למדו גם האימהות של 17 התצפיתניות והלוחמות שנרצחו והיו איתך בשבת ההיא, בפעם האחרונה שדיברנו".
משם הרחיבה את דבריה אל יתר החטופים שנחטפו בחיים ולא זכו לחזור. "וכמוך, עוד ארבעים וחמישה חטופים וחטופות נחטפו בחיים - ולא זכו לשוב", אמרה.
מרציאנו תיארה את התקופה שבה החטופים עוד היו בחיים ואת ההמתנה של המשפחות בארץ. "הם החזיקו מעמד עוד שבועות וחודשים. בחושך, בפחד. נאחזים בחיים ומחכים שמישהו יבוא להציל אותם".
במקביל, לדבריה, המשפחות המשיכו להמתין לבשורה. "וכל הזמן הזה המשפחות שלהם חיכו ליד הטלפון. ליד הדלת. מדמיינות את הרגע, את החיבוק… אבל ההזדמנויות הוחמצו".
את דבריה סיימה מרציאנו במשפט שחיבר בין האובדן הפרטי שלה לבין גורלן של המשפחות האחרות: "לא קיבלנו את יקירנו בחזרה - קיבלנו אותם למנוחת עולם. וקיבלנו גם משפחה חדשה - משפחת השכול".
בטקס ביקשו לכבד את זכרם של 46 החטופים שנחטפו בחיים ונרצחו בידי חמאס או נהרגו בשוגג מאש כוחותינו. מנחת הטקס, שני כהן, אמרה: "הידיים שהושטו מן החושך בבקשת עזרה, חזרו ריקות. הם לא הושבו לביתם. הם הושבו לקבורה".