"אני אוהב אתכם, אחד אחד". זו ההודעה ששלח אבידן תורג'מן ז"ל, בן 26, לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית בשמונה בבוקר שמחת תורה, בזמן שמחבלי חמאס פשטו על מתחם מסיבת הנובה.
זמן קצר לאחר מכן שוחח עם אחיו במשך שעה וארבעים דקות, כשהוא מסתתר מתחת לבמה. בשעה 9:38 אמר לו בפעם האחרונה "אני אוהב אותך" וניתק. בהמשך התברר כי נרצח לצד חברו הטוב עודד.
שלוש שנים אחרי הטבח, שבה אמו, מוניק תורג'מן, למקום שבו נרצח בנה. בריאיון מיוחד מעמדת השידור שהקים ערוץ 7 בעוטף עזה לציון שלוש שנים לטבח חמאס, היא משחזרת את השעות האחרונות, את החיפושים הנואשים ואת החיים שנמשכים לצד הגעגוע. היא מספרת גם על ההחלטה המשפחתית להמשיך את דרכו של אבידן באמצעות מיזם המסייע למבלים במצוקה.
אבידן הגיע למתחם הנובה כבר ביום שישי בצהריים כדי לסייע לחבריו בהקמת במה קטנה. בסביבות חצות סיימו את העבודה וחזרו לאשקלון להתארגן. לפנות בוקר שבו למקום כדי ליהנות מעט מהמוזיקה ומהזריחה, לפני שיצטרכו לפרק את הציוד. "הם רצו ליהנות קצת מהזריחה, לרקוד קצת, לפני שהם היו צריכים לסיים את העבודה שלהם ולפרק את הכול", מספרת.
כשהחלה מתקפת חמאס, הסתתר אבידן מתחת לבמה. בני משפחתו, המקפידים על שמירת שבת וחג, לא ראו את ההודעה ששלח. אחיו, קצין במגלן, פתח את הטלפון בעקבות האזעקות והבחין בה. הוא התקשר מיד לאבידן, שסיפר לו על המחבלים שנראו באזור הכביש.
במשך שעה וארבעים דקות ניסה האח להזעיק עזרה. הוא פנה לחברים בצבא ולמשטרה, בניסיון להביא כוחות אל המקום שבו הסתתר אבידן. "הוא נשאר בטלפון איתו שעה וארבעים דקות", מספרת מוניק. "ניסה להתקשר לחברים בצבא, למשטרה, לשלוח מישהו לפה כדי לנסות לעזור. כמו שאנחנו יודעים, לא היה שום מענה לצערנו".
בשלב מסוים שמע אבידן רעש שנדמה לו כטנק. אחיו ביקש לדעת מאיזה כיוון הגיע הקול, והשניים קיוו שמדובר בכוחות צה"ל המתקרבים למקום. "הוא אמר לו: כן, כן, כן, זה הצבא שלנו, כנראה שהם מגיעים, הכול יהיה בסדר", משחזרת האם.
אלא שהעזרה לא הגיעה. בשעה 9:38 הסתיימה השיחה. "הוא אמר 'אני אוהב אותך', והוא ניתק את השיחה. "כנראה שהוא לא רצה שישמע מה קורה".
מעדות שהגיעה למשפחה מאוחר יותר התברר כי מעט אחרי השעה עשר בבוקר נכנסה אישה בשם מאי אל מתחת לבמה, ומצאה את אבידן ואת חברו עודד ללא רוח חיים. באותו זמן המשפחה עדיין חיפשה אחריו. בני המשפחה עברו בין בתי חולים, פנו לחברים וניסו לאתר כל מידע. בשלב מסוים אף חששו שאבידן נחטף לעזה. ביום שני אחר הצהריים נסעו אביו ואחיו הצעיר למחנה שורה, בתקווה לשלול את האפשרות שהוא נמצא שם ולהמשיך בחיפושים. במקום התבשרו כי אבידן נמצא ברשימת החללים.
מאז, מוניק מגיעה למתחם הנובה כמה פעמים בשנה. לא כדי להיזכר בבנה, היא מדגישה, אלא כדי להיות במקום שבו נרצח לצד מאות צעירים נוספים. "אנחנו מגיעים פה כמה פעמים בשנה. אני לא אגיד כדי לזכור את אבידן, כי אני זוכרת אותו ביום־יום, אבל כדי לזכור את האנשים שהיו פה גם, כולם ביחד".
הגעגוע מלווה אותה גם ברגעים השגרתיים ביותר. לפעמים די בפריט לבוש בחלון ראווה כדי להציף את הכאב.
"הילדים שלי רגילים שאני יוצאת לקניון איתם, שאני מתחילה לבכות כי ראיתי בחלון של איזו חנות נעליים את הטימברלנד שהוא כל כך אהב, החולצה שהוא היה לובש. דברים כאלה", היא מספרת.
מתוך הרצון להמשיך את דרכו של אבידן, החליטה המשפחה כבר לקראת יום השנה הראשון לרצח להקים מיזם הנצחה שיהיה מבוסס על עשייה. יחד עם חבריו הקימו בני המשפחה את מיזם "מגדלור", המגיע למסיבות, לפסטיבלים ולאירועים ומפעיל מרחב בטוח עבור מבלים שנקלעו למצוקה.
"אנחנו החלטנו כמשפחה שאנחנו צריכים להמשיך את האור שלו", אומרת האם, "אנחנו פותחים שם מקום בטוח כדי ללוות את האנשים שהם במצוקה, שהם צריכים עזרה. אנחנו לא מטפלים במקום, אבל אנחנו מלווים, אנחנו איתם".
הבחירה במיזם כזה קשורה לסיפור שנודע למשפחה רק לאחר הטבח. בשעה חמש וחצי בבוקר, זמן קצר לפני המתקפה, ישבו אבידן ועודד באוהל שלהם. צעיר שאיבד את חבריו וחש ברע הגיע אליהם. השניים הזמינו אותו להיכנס, נתנו לו אוכל ושתייה ונשארו לצדו עד שהתאושש.
לאחר הטבח כתב הצעיר למשפחה וסיפר כי העזרה שקיבל אפשרה לו להימלט ולהינצל. "הם הזמינו אותו לאוהל שלהם, נתנו לו שתייה, אוכל, דיברו איתו, נתנו לו להתאושש, היו איתו, היו לצדו", מספרת מוניק. לדבריה, אותו צעיר סיפר למשפחה כי בזכות הסיוע שקיבל הצליח לברוח. "הם הצילו את החיים שלו", היא אומרת.