שלושה מבני משפחתו יצאו יחד למסיבת הנובה כדי לרקוד, לשמוע מוזיקה וליהנות מהחיים. איש מהם לא חזר.
שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, דודו ג'רפי עומד שוב במתחם הנובה, במקום שבו בנו ושתי אחיותיו בילו את שעותיהם האחרונות לפני שנרצחו בידי מחבלי חמאס. ג'רפי איבד בטבח בפסטיבל את בנו הבכור ליאל ג'רפי (בן 18.5) ואת שתי אחיותיו - שהם יעקב (בת 29) ושנהב יעקב (בת 26).
"הבן שלי הצטרף לשתי אחיות שלי בשמחת תורה. רצו לבוא לפסטיבל, לרקוד, לשמוע, ליהנות מהחיים", הוא מספר בשיחה עם ערוץ 7. "זה באמת מה שהם עשו פה, עד הבוקר שהתחילו להתעופף פה טילים".
באותו בוקר, עם תחילת מתקפת הרקטות, השלושה אספו את חפציהם ויצאו מהמסיבה בניסיון למצוא מקום בטוח. הם הגיעו למיגונית הסמוכה לכניסה לקיבוץ רעים, שם הצטופפו עשרות צעירים נוספים שניסו להימלט מהירי.
עד השעה תשע בבוקר לערך הם המתינו במיגונית, יחד עם כארבעים בני אדם. אלא שהמקום שבו ביקשו למצוא מחסה הפך לזירת טבח.
"בסביבות השעה תשע המחבלים הגיעו גם לשם, ירו בהם, זרקו רימונים", משחזר ג'רפי. לדבריו, 29 בני אדם נרצחו במיגונית, ואחרים הצליחו לשרוד. בין מי שהיו במקום היה גם עומר ונקרט, שנחטף לעזה ושוחרר בהמשך.
באותן שעות, הרחק מהמיגונית, דודו עדיין לא ידע מה עלה בגורלם של יקיריו. ההודעות הראשונות שהגיעו למשפחה לא הבהירו את גודל האסון. ככל שהתקדמו השעות והצטברו הדיווחים על חדירת מחבלים, החלו בני המשפחה לחפש דרך להגיע לדרום.
ג'רפי הצטרף לנסיעה דרומה, אך סמוך לצומת הנשיא, לפני אופקים, עצרה אותם ניידת משטרה. השוטרים הבהירו שאין אפשרות להמשיך בשל הירי ונוכחות המחבלים באזור. "הגענו עד צומת הנשיא. עצרה אותנו ניידת: תעמדו בצד, אין מעבר, יש טילים, יש ירי, יש מחבלים בכל מקום", הוא נזכר.
הם נותרו במקום לצד הורים נוספים שיצאו לחפש את ילדיהם. אנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ, בלי לדעת היכן נמצאים יקיריהם ואם הצליחו להימלט. לקראת הצהריים הופנו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שאליו פונו פצועים רבים מהמתקפה. שם המתינו למידע במשך יומיים, עד שנמסר להם כי פצועים אזרחים נוספים אינם צפויים להגיע לבית החולים וכי עליהם להמשיך בחיפושים במקומות אחרים.
"היינו שם יומיים, עד יום ראשון בערב, שהודיעו לנו שאין יותר אזרחים שמגיעים לסורוקה, רק צבא, ושנחפש אותם בשאר בתי החולים בארץ", הוא מספר. החיפושים נמשכו כמעט שבוע. בני המשפחה עברו בין תקווה לחשש, המתינו לכל פיסת מידע וניסו לברר מה אירע לשלושת יקיריהם.
ואז החלו להגיע הבשורות. כעבור שבוע התקבלה הודעה על זיהויו של הבן באמצעות בדיקות DNA. המשפחה הביאה אותו לקבורה ביום ראשון. אלא שעוד באותו ערב הגיעו שתי בשורות נוספות: גם שתי אחיותיו של דודו זוהו בין הנרצחים.
ביום שני נערכו הלוויותיהן. בתוך זמן קצר נאלצה המשפחה להיפרד משלושה מיקיריה, לאחר ימים ארוכים שבהם לא ידעה מה עלה בגורלם. מאז, אומר ג'רפי, החיים בבית כבר אינם דומים לאלה שהכירו לפני שמחת תורה תשפ"ד.
"המשפחה לא חזרה להיות אותו דבר כמו לפני 7 באוקטובר", הוא אומר. "ארוחות החג, הארוחות המשפחתיות, לא אותו דבר כמו שהיו. הכול חסר". החסר הזה אינו מופיע רק בימי הזיכרון או במפגש המחודש עם המקום שבו התרחש הטבח. הוא נמצא בארוחות המשפחתיות, בחגים ובשגרת החיים שנמשכת גם כששלושה מבני המשפחה אינם.
לצד האבל, דודו ואשתו ממשיכים לגדל את הילדים שנותרו בבית. ההתמודדות שלהם אינה מסתכמת בכאב האישי של ההורים, אלא כוללת גם את הצורך לדאוג לילדים, להעניק להם יציבות וללוות אותם בתוך המציאות המשפחתית שהשתנתה.
"ההתמודדות שלנו היא ביום־יום, גם עם הילדים הקטנים שיש בבית", הוא מספר. בתוך הקושי הזה הוא מבקש להזכיר את עמותת "משפחה אחת", שמלווה את המשפחה מאז האסון ומסייעת במיוחד לילדים.
"הם באמת נכנסו ועוזרים לנו המון איתם", הוא אומר. "אפשר לומר שהם הצילו לנו את הילדים".
אבל גם עם התמיכה והליווי, אין יום שבו ההתמודדות נעלמת. "כל יום הוא קושי מיוחד", אומר ג'רפי. כששואלים אותו כיצד אפשר להמשיך לחיות אחרי אובדן של בן ושתי אחיות, הוא חוזר אל האמונה שעליה גדל ואל הדברים שאמר למנחמים שהגיעו לביתו במהלך השבעה.
"אנחנו באים מבית מאמין", הוא מסביר. "בשבעה באו אליי לנחם אותי המון אנשים, והיה לי משפט שאמרתי לכולם: הקדוש ברוך הוא לא נותן לך אסון או משהו להתמודד בו אם אתה לא יכול".
לדבריו, האמונה הזאת מלווה אותו מאז, גם ברגעים שבהם נדמה שהכאב גדול מכפי שאפשר לשאת. "הקדוש ברוך הוא לא מעמיד אותך בניסיון אם אתה לא מצליח לעמוד בו. אנחנו לא יודעים מה הכוחות שלנו, הוא יודע. ואני מאמין שבגלל זה אנחנו עומדים על הרגליים".
ג'רפי אינו מסתיר את הקושי ואינו מתאר התגברות על האובדן. הוא מדבר על חיים שנמשכים לצד הכאב, ועל האחריות למשפחה שנותרה. "כמובן שיש עוד ילדים קטנים בבית, ויש אישה, ויש הורים, ויש אחים", הוא אומר. "אתה צריך לקום ולדאוג שהכול ימשיך, איך אומרים, לעבוד".
ואחרי שלוש שנים, כשהוא עומד שוב במתחם הנובה שבו איבד את בנו ואת שתי אחיותיו, הוא חוזר לתיאור שמלווה את המשפחה מאז אותו יום: "כל יום זו התמודדות מחדש".