ב־7 באוקטובר 2004 ניצל בר ליאור נקמולי מפיגוע הטרור בטאבה. הוא היה אז ילד, והסיפור על היום שבו ניצלו חייו הפך לחלק מזיכרונות הילדות של חבריו. 19 שנים לאחר מכן, באותו תאריך בדיוק, מצא את עצמו שוב מול מחבלים. הפעם, לאחר שנמלט ממסיבת הנובה יחד עם חבריו, נרצח בר בידי מחבלי חמאס.
שלוש שנים לאחר הטבח האכזרי, חוזר חברו אורי למתחם הנובה. בריאיון שנערך בעמדת השידור המיוחדת שהקים ערוץ 7 בעוטף עזה לציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, הוא מספר על החבר שאיבד, על נסיבות הרצח ועל הקשר המיוחד שהיה לבר עם הוריו, נורית ויוסי, שאיבדו את בנם היחיד.
"זה סיפור די מטורף", אומר אורי כשהוא נזכר בפיגוע בטאבה. "הוא היה כבר באירוע גדול והזוי באותו תאריך, 19 שנים לפני, שממנו הוא הצליח להינצל. אני ממש זוכר את הסיפור הזה מהילדות, שהוא היה מספר לנו את זה".
החזרה של אותו תאריך בשני האירועים מלווה את חבריו מאז הרצח. "סוג של סגירת מעגל מוזרה וקשה מאוד", מגדיר זאת אורי. אבל לפני סיפור הרצח, אורי מבקש לספר מי היה בר. לא דרך האירועים שבהם ניצלו חייו או נקטעו, אלא דרך האדם שהכירו ואהבו.
"הזמן עובר, החיים כביכול ממשיכים, אבל בר תמיד איתנו", הוא אומר. "הוא היה בן אדם עם חיות שבאמת קשה לתאר. סטאר בכל מקום שהוא הגיע אליו". אורי מתאר צעיר שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. לא רק בשל המראה החיצוני והחיוך המזוהה איתו, אלא בעיקר בזכות היכולת שלו להתחבר לאנשים ולהפוך במהירות לחלק משמעותי מחייהם.
"תמיד בן אדם, לא רק עם לוק זכיר וחיוך כזה", הוא מספר, ומצביע על תמונתו של בר המוצבת באתר ההנצחה. לדבריו, במהלך הפסטיבל זכה בר בתואר "מלך האוזורה". גם אנשים שהכירו אותו רק דרך חברים משותפים נקשרו אליו במהירות. "תמיד כשהיינו מכירים אנשים חדשים, מכירים לו חברים, תמיד אנשים היו שואלים: מה עם חבר שלך ברלי? מתי הוא בא לשבת?", מספר אורי.
שלוש שנים אחרי, השאלות הללו נותרו בזיכרון החברים. "קשה לראות את הכול פה", הוא אומר על מתחם ההנצחה, "אבל באמת בן אדם שכל כך חי מבחינתנו". בבוקר שמחת תורה תשפ"ד היה בר בין אלפי המבלים במסיבת הנובה. כשהחלה מתקפת חמאס ניסו הוא וחבריו להימלט מהאזור. לדברי אורי, החבורה נסעה בשני כלי רכב, ובמהלך הבריחה התפצלה. בר ויוליה, שהייתה איתו ברכב, הצליחו להתרחק מעט ממתחם המסיבה ולהגיע לאזור צומת גמה.
אלא שגם שם המתינו מחבלים. "הם התרחקו לצומת גמה. שם היו כנראה חוליית מחבלים", משחזר אורי. "ירו ברכב שלו, ואז הם נכנסו באיזשהו עץ שם, שעדיין נמצא שם ליד איזו אנדרטה". לאחר הירי ניסו בר וחבריו להמשיך להימלט. אורי מספר כי בר, יוליה ועידן, שהיה איתם, יצאו מהרכב וברחו מהמקום. לדבריו, ככל הנראה שלושתם כבר היו פצועים. "לבר היה חור בפלאפון שלו ממש, והיה הרבה הרבה דם", הוא מספר.
במהלך המנוסה הבחינו בטנדר ישראלי וניסו להגיע אליו. אורי מספר כי היה זה רכבו של גיא לוז. אלא שהמחבלים הגיעו אליהם לפני שהצליחו למצוא מחסה. "לצערנו הם לא הספיקו לפני שהמחבלים הנוראים תפסו אותם", הוא אומר. בר ויוליה נרצחו במקום. עידן, לדברי אורי, הצליח להתרחק ולהסתתר במשך שעות נוספות. עבור אורי, הזיכרון של בר אינו מסתיים בתיאור רגעיו האחרונים. הוא חוזר שוב ושוב אל החיוך, אל החברות ואל הנוכחות הגדולה שהייתה לו בחיי האנשים שסביבו.
לצד הגעגוע לחבר, הוא מדבר גם על האחריות שחבריו מרגישים כלפי הוריו של בר. בר היה בן יחיד לנורית וליוסי נקמולי, ואורי מספר על הקשר הקרוב במיוחד שהיה ביניהם. "הוא היה מאוד מאוד קרוב גם לאמא שלו נורית וגם לאבא שלו יוסי", הוא אומר. "היה לו קשר באמת סופר מיוחד עם שניהם". מאז הרצח משתדלים החברים להמשיך וללוות את ההורים ולהיות לצדם. "זה ברור שחשוב לעטוף אותם כמה שיכולים", אומר אורי. "אף אחד לא יכול להבין את הקושי של הורים שכולים בכללי, ובטח לבן יחיד".
החזרה למתחם הנובה, שלוש שנים לאחר הטבח, מפגישה את אורי עם המקום שבו נרצח חברו ועם תמונתו המוצבת בין מאות תמונות הנרצחים. אבל כשהוא מתבקש לתאר את בר, הוא חוזר דווקא אל האדם שהצליח להותיר רושם בכל מקום שאליו הגיע. "הזמן עובר, החיים כביכול ממשיכים", הוא אומר, "אבל בר תמיד איתנו".