על השאלה כיצד קובעים מיהו גדול הדור, והאם גדולי הרבנים החרדים הם הסמכות המחייבת את כלל הציבור, משיב הרב משה גנץ כי אין בהכרח קשר בין מעמד ציבורי לבין גדלות בתורה.
לדבריו "אין לי מושג איך קובעים מיהו גדול הדור. אין לי ספק שגם בתוך הצבור החרדי יש תלמידי חכמים גדולים שאינם מוצאים ענין בפעילות צבורית, לומדים בהתמדה במקומם, ויתכן שחלק מהם גדולים בתורה יותר מהנקראים בפי הצבור החרדי 'גדולי הדור'".
הרב מוסיף: "אני מבין שהצבור החרדי זקוק להנהגה מקובלת, והוא בחר לו את ההנהגה שלו, מתוך העוסקים בעניני צבור". עם זאת, הוא מדגיש כי גם בציונות הדתית יש גדולי תורה שאינם זוכים להכרה הראויה: "גם בצבור שלנו יש תלמידי חכמים גדולים מאד, אבל אין להם קהל רחב שמריע להם בשופרות, ולכן הצבור אינו מחשיב אותם כערכם".
הרב גנץ מדגיש כי גדלות בתורה אינה מעניקה בהכרח מומחיות בכל תחומי התורה, וכי יש להבחין בין למדנות, פסיקת הלכה והשקפה. לדבריו: "חשוב גם לדעת שיש בתורה מקצועות שונים, ויש מי שהוא גדול בהבנה עמוקה בסוגיות הגמרא, אבל לא עסק בפסיקת הלכה, ובזה יש גדולים ממנו. ועניני השקפה הם נושא בפני עצמו ויכולים להיות וגם יש יודעי תורה גדולים, שלא עסקו בעיני מחשבה ובזה יש גדולים מהם". בהקשר זה הוא מביא את דברי רבותיו: "ובשעתו אמר לנו הרב יצחק אריאלי זצ"ל, שהיה בזמנו של הרב קוק המשגיח במרכז הרב, שאת מסכת עם ישראל וארץ ישראל לא למדו בשום בית מדרש חוץ ממרכז הרב!".
"וכך אמר לנו גם הרב אברהם שפירא על יחסם של תלמידי חכמים שונים למדינה - מי שלא למד, אינו יודע!" ומוסיף את עדותו של בעל אם הבנים שמחה: "וקדם להם הרב טייכטל, חסיד מונקאיטש, בספרו אם הבנים שמחה, שהוא הגיע למסקנה שכל מה שדברו בחסידות שלהם, חסידות מונקאטש על התנועה של עם ישראל לארץ ישראל, הכל נאמר בשטחיות. וכנגד דעותיהם כתב את ספרו", הוא מוסיף.
לסיום, הרב משה גנץ דוחה את התפיסה שלפיה קיימת קבוצת גדולי דור שכל עם ישראל מחויב לקבל את הכרעותיה בכל נושא, ומבהיר את מקומה של הסמכות ההלכתית בקהילה. בלשונו: "הטענה שיש גדולי דור שהכל חייבים ללכת אחריהם בכל דבר אינה נכונה".
הרב מסביר כי האחריות לפסיקת ההלכה מוטלת על רבני הקהילות, בהתאם להבנתם התורנית, תוך התייעצות עם גדולי תורה בסוגיות מורכבות: "כל רב פוסק לקהלתו לפי מיטב הבנתו. אמת, ככל שהנושא הוא יותר חמור או יותר כללי, ראוי שיתייעץ עם תלמידי חכמים גדולים".