גם אחרי שעות ארוכות מול המסכים, כשהעייפות כבר מורגשת היטב, יש מחשבה אחת שמחזיקה את סמלת ע', תצפיתנית בחמ"ל נחל עוז: באחד הקיבוצים הסמוכים יש עכשיו ילד שישן בשקט, והיא אחת החיילות שאחראיות לכך שיוכל להמשיך לישון בביטחון.
"אני הכי עייפה בעולם במשמרת, אבל יש ילד בעוטף שכרגע ישן בזכות זה שאני שומרת עליו", היא אומרת בריאיון מיוחד לערוץ 7, שנערך במחנה רעים לציון שלוש שנים למתקפת 7 באוקטובר.
לצידה סמלת נ', ששותפה לאותה משימה. שתיהן משרתות בחמ"ל נחל עוז, באותה גזרה שבה שירתו התצפיתניות שנפלו ב־7 באוקטובר. עבורן, המשמרות מול המסכים אינן רק תפקיד צבאי. הן גם המשך ישיר של עבודה שנקטעה באותו בוקר.
"כל העבודה שלנו, כל דבר שאנחנו עושות, זה למענן, ויותר נכון גם בגללן", מספרת סמלת ע'. "אנחנו כל יום קמות בבוקר, נכנסות למשמרת, ואנחנו זוכרות שאנחנו ממשיכות עבודה של בנות שהן לא נמצאות פה יותר".
היא עוצרת על ההבדל שבין סיום שירות צבאי לבין מה שקרה לחברותיהן לתפקיד. "הן לא השתחררו, הן לא הפסיקו, הן לא סיימו את השירות שלהן. הוא נקטע, ואנחנו ממשיכות אותו".
התחושה הזאת מלווה את התצפיתניות לא רק בימי זיכרון ובטקסים, אלא גם ברגעים הקטנים של השגרה. בחמ"ל נשמרות מסורות שהותירו אחריהן התצפיתניות שנפלו, ובהן ה־Tea Time והשירים של ארוחות יום שישי. לצד אלה מתקיימים אירועי זיכרון וימי הולדת, ונשמר הקשר עם המשפחות השכולות.
"אנחנו מנסות לחבר אותם לשגרה של החמ"ל היום", מסבירה סמלת ע'. "לא להשלים את החסר, אבל לדאוג שיראו שאנחנו זוכרות, שאנחנו ממשיכות את המסורת של הבנות שלהן. הן לא משהו שעבר".
גם עבור סמלת נ', הבחירה בתפקיד קשורה ישירות להבנת משמעותו אחרי 7 באוקטובר. לדבריה, הציבור אמנם מכיר כיום יותר בחשיבות התצפיתניות, אבל גם ההכרה הזאת אינה משקפת את מלוא האחריות שמוטלת עליהן.
"זה תפקיד מאוד גדול, הרבה יותר ממה שכולם חושבים", היא אומרת. "גם אם מבינים שהוא גדול, הוא באמת הרבה יותר גדול מזה".
הידיעה שהיא ממשיכה את עבודתן של התצפיתניות שנפלו מעניקה לשירות שלה משמעות נוספת. "לשבת כאן ולדעת שמה שהן עברו, אני ממשיכה אותו עכשיו, זה חלק מהדרך שלי בכל חמ"ל", היא מספרת.
אחת השאלות המרכזיות שמלוות את סיפורן של התצפיתניות מאז 7 באוקטובר היא שאלת ההקשבה להתרעות שהעבירו. שלוש שנים לאחר מכן, שתי החיילות מתארות מציאות שבה הן חשות כי המפקדים והכוחות בשטח מייחסים משקל רב לדיווחים שלהן.
"אני חושבת שמקשיבים לנו גם אז. אני לא חושבת שלא הקשיבו להן", אומרת סמלת נ', ומבהירה כי לתפיסתה הכשל התרחש בדרגים גבוהים יותר. "זה נפל ברמה הרבה יותר גבוהה מהן, וזה משהו הרבה יותר גדול מזה".
על המציאות כיום היא מספרת: "אצלנו מאוד מקשיבים, וכל מה שאנחנו אומרות יש לו תגובה. אנחנו לא מפחדות או חוששות להגיד".
סמלת ע' מתארת עד כמה מרכזי הפך תפקידן בקבלת ההחלטות המבצעיות בשטח. לדבריה, לא פעם מפקדי הכוחות עצמם פונים לתצפיתניות כדי לקבל תמונת מצב והמלצות.
"המון פעמים יצא שהמג"ד התקשר אליי ואמר לי מה צריך לעשות עכשיו, מה אנחנו צריכות לנסות עכשיו, איך את רואה את המצב", היא מספרת.
הסיבה לכך, לדבריה, פשוטה: בעוד הכוחות והגדודים מתחלפים בגזרה, התצפיתניות ממשיכות לעקוב אחר אותו שטח לאורך זמן וצוברות היכרות מעמיקה איתו.
"בסוף אנחנו העקב בקרקע", היא מסבירה. "כשכוחות מתחלפים, כשגדודים מתחלפים, אנחנו פה כבר שנים מכירות את הגזרה בצורה הטובה ביותר, ואנחנו רואות שהכוחות מסתמכים על זה במאה אחוז".
מאחורי המסכים, התפקיד שלהן רחוק מלהיות פסיבי. התצפיתניות הן חלק ממערך ההגנה על הלוחמים שנמצאים בשטח, ולעיתים הן הראשונות לזהות איום המתקרב אליהם.
"התפקיד שלנו זה לראות ששום דבר לא פוגע בהם", אומרת סמלת נ'. "בסוף הם כרגע הקו הראשון שייפגעו בו, והחלק שלנו בסיטואציה זה לגרום לכך שאף אחד לא יגיע אליהם".
היא מתארת את היתרון שיש לתצפיתניות על פני הלוחמים בשטח: היכולת לראות ממקום אחר את מה שהכוחות עצמם אינם יכולים לראות.
סמלת ע' מספרת כי רגעי הסיפוק הגדולים ביותר מגיעים כשהן מצליחות למנוע מאיום להתקרב למגנן של כוחות צה"ל, או לסכל ניסיון חדירה לעבר שטח ישראל.
"כשאנחנו באמת מונעות מבן אדם להגיע לכיוון מגנן של כוחותינו, בסוף זה מעין שיא ההצלחה שלנו", היא אומרת. "אנחנו מבינות שאנחנו כרגע מנענו ממחבל להגיע למגנן, או לחומרה יותר גם לשטח הארץ, שזו מן הסתם המשימה העליונה שלנו".
יש לתצפיתניות גם קשר מיוחד עם המקום שעליו הן מגינות. הדרך למחנה רעים עוברת סמוך לכפר עזה, בארי ומתחם מסיבת הנובה, מקומות ששמותיהם נקשרו באירועי 7 באוקטובר.
עבור החיילות, השירות באזור אינו מאפשר להתנתק מזיכרון אותו יום. עם זאת, הן מדגישות שהזיכרון אינו מוגבל לתאריך אחד בלוח השנה.
"אנחנו זוכרות אותן כל יום, לא רק בשבעה באוקטובר", אומרת סמלת ע'. היא מספרת על הקשר שנוצר בין החמ"ל לבין קיבוץ נחל עוז, על המפגשים עם אנשי הקיבוץ ועל הרבש"ץ יוגב, שמגיע לבקר את החיילות. הקשר עם התושבים מעניק משמעות מוחשית למשמרות הארוכות ולמאמץ המבצעי.
מבחינתה, כל ביקור בקיבוץ וכל מפגש עם תושביו מזכירים לה מדוע היא נמצאת שם. גם בשעות שבהן קשה לה להישאר ערנית, היא יודעת שעבודתה נועדה להגן על אנשים שחיים במרחק קצר ממנה.
סמלת נ' מתארת תחושה דומה. "כל יום שקמים פה בבוקר, אתה מבין כמה זה הרבה יותר גדול, וזה מלא ברגש", היא אומרת. "אתה לומד לקבל את הרגש הזה ולהיות בסדר".
היא מדגישה כי השירות במקום שבו התרחשו אירועי 7 באוקטובר מחייב אותן להמשיך את דרכם של מי ששירתו שם לפניהן, הן בחמ"ל והן בבסיס עצמו.
ובתוך הזיכרון, האחריות והמשמרות הארוכות, סמלת ע' חוזרת אל התמונה הפשוטה שמלווה אותה בעבודה: ילד אחד, בבית אחד בעוטף, שישן בזמן שהיא מביטה במסכים. "יש ילד בעוטף שכרגע ישן בזכות זה שאני שומרת עליו".