"אני מעדיף אותו חי לידי מאשר גיבור קבור". במשפט אחד, בלי לנסות לייפות את הכאב, מצליח אבי הרוש לתאר את מה שעובר על אב שאיבד את בנו במלחמה.
בנו, סמל ריף הרוש ז"ל, בן 20, לוחם בהכשרה בבית הספר לקומנדו, נפל בקרב בדרום רצועת עזה באפריל 2024. מאז, לצד האובדן והגעגוע, מלווה את אביו גם כעס שהוא אינו מנסה להסתיר - אפילו כלפי הבן שאהב כל כך.
"אני כאבא של ריף מאוד כועס עליו, ולא חושב שהוא גיבור", הוא אומר בריאיון באולפן ערוץ 7. "אני חושב שהוא היה צריך לחשוב על אימא שלו לפני שהוא קם והסתער קדימה".
כשנשאל אם מדובר בכעס אמיתי, הוא אינו מהסס. "זה כעס", הוא משיב, ומסביר שבתקופה שלאחר נפילת בנו מצא את עצמו כועס כמעט על כולם. על המדינה, על הממשלה, על הכנסת, על הצבא, על החברים ועל אנשים שכלל לא הכיר. בהדרגה הכעסים פחתו, ובמקומם התגבשה אצלו הבנה שמלווה אותו מאז.
"הכאב לצערי ילווה אותנו כל החיים, וזה לא בשליטה שלי. אבל מה שבשליטה שלי זה מה אני מוסיף על הכאב". הרוש אינו מתכחש לגבורתו של בנו בעיני הציבור, אך מבחינתו, כאביו, הדברים מורכבים יותר. "חינכנו את הילדים שלנו לאהבת המדינה, לאהבת הארץ, לאהבת האדם. אני לא חינכתי את הילד שלי למות בעד ארצו", הוא אומר. "אני מעדיף אותו חי לידי מאשר גיבור קבור".
מאחורי הדברים האלה נמצא סיפורו של צעיר שאהב את הארץ, את חבריו ובעיקר את החיים. ריף, שהתגייס לצה"ל כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, היה לוחם בהכשרה ביחידת אגוז. אביו מספר כי למרות אהבתו לשירות ולמדינה, הוא לא הסתיר את הפחדים שלו.
"ריף מאוד פחד, והוא גם לא התבייש להגיד שהוא מפחד", הוא נזכר. "כל פעם לפני שהוא חזר לבסיס שאלתי אותו אם הוא מפחד. הוא אמר לי: 'כמובן שאני מפחד'".
בשבת האחרונה שבה היה בבית, כאשר כבר ידע שהוא עומד להיכנס לרצועת עזה, ישב ריף בחדרו עם חבריו וסידר את הציוד הצבאי. אביו שאל אותו, בנוכחותם, אם הוא חושש מהכניסה לרצועה.
"הוא אמר: 'אני מפחד, אבל אני רוצה לחוות את עזה'", מספר הרוש. "אז הוא חווה אותה וחזר בארון, לצערו ולצערנו".
המשפטים האלה נאמרים לצד זיכרונות אחרים, של אב שדאג לבנו עוד הרבה לפני המלחמה. הרוש מגדיר את עצמו "אבא חרדתי מהיסוד". הוא מספר שתמיד חשש מהכבישים ומהנסיעות הרבות של ריף, שאהב לנהוג ולטייל. דווקא האפשרות שבנו ישרת ביחידה מיוחדת נתפסה אצלו בתחילה כמרגיעה יותר.
"משום מה חשבתי שאם הוא יגיע ליחידות מיוחדות יותר, אז הסיכוי שיקרה משהו הרבה יותר קטן", הוא אומר. אחרי הנפילה, גם המחשבה הזאת הפכה לחלק ממעגל ההאשמות העצמיות שליווה אותו.
ארבעה ימים לפני שנהרג קיבלה המשפחה סרטון מריף. חבר ותיק יותר שעבר ליד עמדת השמירה שלו בטנק צילם אותו ושלח את התיעוד להוריו. ריף נראה בסרטון כשהוא מרגיע אותם ומבקש שלא ידאגו.
"אל תדאגו, הכול בסדר. אל תהיו לחוצים", אמר להם. רק לאחר מותו התברר למשפחה כי המקום שבו נפל היה במרחק של כ־400 מטרים בלבד מהמקום שבו צולם הסרטון. הרוש מספר גם על אירוע אישי וקשה שחווה שלושה ימים לפני נפילת בנו. במהלך נסיעה, בכביש שהוא זוכר עד היום, מצא את עצמו מדמיין את ההספד שיישא על קברו של ריף.
"היה לי איזשהו מאבק בראש בין 'מה אתה עושה, תשתוק', לבין ממש לראות את עצמי מעל הקבר של ריף", הוא מתאר. כשחזר הביתה סיפר על כך לאשתו סיגל, והיא כעסה על עצם המחשבה. השניים המשיכו בשגרת חייהם, וגם הוא לא ייחס לכך משמעות מיוחדת. "זה ברח לי עד שדפקו לנו בדלת בשבת", הוא אומר.
לאחר שסיפר על החוויה בפומבי, פנו אליו משפחות שכולות נוספות שסיפרו על תחושות דומות. עם זאת, הוא מסכים כי אין להסיק מכך שהורים יכולים לדעת מראש מה יקרה לילדיהם. "אי אפשר לחיות במחשבה שמשהו רע כל הזמן", הוא אומר.
אחד הזיכרונות האחרונים שנותרו לו מריף הוא השיחה שקיימו לפני כניסתו לרצועה. ההורים שבו מחו"ל לאחר שלא ראו את בנם במשך כחודש. ריף ניסה לקבל אישור להיפגש עם אביו בשטח הכינוס, אך הבקשה לא אושרה.
בשיחה האחרונה, שהתקיימה בסביבות השעה 23:00 ושולבו בה גם הודעות וואטסאפ, שאל האב את בנו אם יש עליו ספר תהילים.
ריף השיב שיש עליו תהילים. לאחר נפילתו, כאשר האב ראה את גופת בנו לפני הקבורה, מצא את הספר בכיסו. "אגב, הוא גם נקבר איתם", הוא מספר.
באותה שיחה מסר ריף לאביו גם את פרטי חשבון הבנק שלו ואת הסיסמה. הדבר היה חריג במיוחד עבור צעיר שהקפיד מאוד על פרטיותו. הזיכרונות מהשיחה האחרונה מלווים את המשפחה, אך לצד הדברים שנאמרו בה נותרו גם דברים רבים שריף מעולם לא הספיק להסביר.
לאחר מותו התברר להוריו עד כמה הרבה לכתוב. הם ידעו שבנם מחזיק מחברות וכותב גם במחשב האישי, אך מעולם לא ביקשו לקרוא את הדברים.
כעבור כמה חודשים, כשהמשפחה נערכה למעבר דירה כדי להתגורר קרוב יותר לבני משפחתה, נדרש האב להיכנס לחדרו של ריף ולארוז את חפציו.
"אתה נכנס לקודש הקודשים של הילד שלך", הוא מתאר. "אתה פותח את המגירה ונוגע בדברים של הבן שלך, שמעולם לא היית עושה את זה".
שם, בין החפצים האישיים, מצא מחברות מלאות בכתב יד צפוף. ריף כתב בהן על עצמו, על משפחתו, על הדברים שבהם הצליח ועל המקומות שבהם הרגיש שעליו להשתפר. הוא כתב על החשיבות של המשפחה ועל הרצון לנצל יותר את הזמן עם האנשים הקרובים אליו.
באחד העמודים הופיע משפט בודד: "אין תחליף להמשכיות". "יש דברים שהייתי שמח מאוד להיות נוכח ברגעים שהוא כתב אותם", אומר אביו. "להבין למה הוא כתב, לשאול אותו למה".
בין הדברים שנותרו אחריו היה גם מכתב שבו הסביר מדוע הוא מוכן לסכן את חייו. עבור האב, הכתבים הללו הם דרך נוספת להכיר את עולמו הפנימי של בנו, אך גם תזכורת לשאלות שלא יוכל עוד לשאול אותו.
ריף, כפי שאביו מתאר אותו, לא היה צעיר שישב במקום אחד. הוא טייל ללא הפסקה, אהב לנהוג, להיפגש עם חברים ולנצל כל רגע פנוי. אחד מחבריו אמר עליו כי הצליח לדחוס 170 שעות לתוך יממה אחת. "זה מסביר ומתאר את ריף חד־משמעית", אומר אביו. "ריף כל הזמן זז".
גם כשהגיע הביתה לחופשות קצרות מהצבא, לא נהג להישאר זמן רב. לעיתים היה חוזר ביום שישי בצהריים, מתקלח, מחליף בגדים ויוצא שוב. בשבת אחר הצהריים היה שב כדי להתארגן, וכעבור זמן קצר כבר היה אביו מסיע אותו בחזרה להסעה לבסיס.
"הוא באמת חי, וזו נחמה לא קטנה", אומר הרוש. הוא מספר על צעיר שהתנדב במד"א, היה פעיל בתנועות נוער ולמד במכינת "חמש אצבעות". על אדם שראה את האחר ושחברות הייתה חלק מרכזי מחייו.
"לחיצת היד שלו הייתה חיבוק", הוא נזכר. "והוא תמיד ראה את האחר. תמיד". דווקא משום כך חשוב לו להדגיש שריף לא היה מושלם. הוא היה צעיר עם רצונות, פחדים, חולשות ותוכניות לעתיד. "הוא לא היה מושלם, וזה טוב שכך", הוא אומר. "אבל הוא ידע לחיות".
בשיחותיו עם חיילים הוא חוזר שוב ושוב אל המסר הזה. לא רק להנציח את הנופלים דרך מותם, אלא לזכור כיצד חיו.
"ריף אהב את הארץ מאוד, אבל הוא גם אהב את החיים שלו. הוא העריך מאוד מאוד את החיים שלו", הוא אומר. "ריף אהב את המדינה, הוא אהב את ארץ ישראל, אבל הוא אהב את החיים, והוא אהב לחיות". ההתמודדות עם האובדן הובילה את הרוש גם לעשייה ציבורית. בשנה האחרונה פעל לקידום חוק ההמשכיות ונפגש לשם כך עם חברי כנסת ושרים מהקואליציה ומהאופוזיציה.
במקביל החל להגיש בגלי צה"ל פודקאסט העוסק בשכול הגברי, מתוך תחושה שקולם של אבות, סבים ואחים שכולים אינו נשמע מספיק.
אחד המרואיינים בפודקאסט היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהגיע לדבר על אחיו יוני ז"ל. הריאיון עורר תגובות וביקורת, אך הרוש מסביר כי מלכתחילה ביקש לנהל שיחה בין שני אנשים שחוו אובדן משפחתי, ולא ריאיון פוליטי.
במהלך השיחה סיפר נתניהו כי לאחר נפילת אחיו ביקש להיות זה שיודיע להוריו על מותו, ונשא עימו את הבשורה במשך שעות עד שהגיע אליהם. הרוש מספר כי באותו רגע נזכר בעצמו, ברגע שבו הגיעו מבשרי הבשורה לביתו.
"כשאני פתחתי את הדלת, אשתי הייתה בחדר שלנו, וביקשתי מהמודיעים להמתין בחוץ ולתת לאשתי עוד קצת זמן לחשוב שהחיים טובים, לפני שאני הולך לחדר ומודיע שריף נהרג", הוא מספר.
החוויה המשותפת של נשיאת הבשורה היא שאפשרה לו, לדבריו, להאמין לכאב שתיאר נתניהו. "בדברים כאלה אני יודע שאי אפשר לזייף. זה כאב שאתה לא יכול להגיד שכואב לך והוא לא אמיתי".
גם החלטתו להנחות את טקס הזיכרון הממלכתי לצד מרים דינשטיין, אלמנתו של סגן עברי דינשטיין ז"ל, נבעה לדבריו מהרצון להנציח את הנופלים. הוא מספר כי לא היסס כשפנו אליו, אף שידע כי עלולות להיות תגובות ביקורתיות.
"זו הייתה עבורי זכות גדולה, לעמוד שם ולדבר ולהזכיר את ריף ואת שאר החללים", הוא אומר. "זה היה מאוד מאוד מרגש".
מתוך המפגשים הרבים עם משפחות שכולות התחדדה אצלו גם ההערכה לדור הלוחמים הצעיר. לדבריו, בשיחות עם אבות ואחים הוא מגלה שוב ושוב סיפורים דומים על התנדבות, חברות, אהבת הארץ וראיית האחר.
"זה דור שצחקו עליו, קראו לו דור הטיקטוק", הוא אומר. "אני פה לא מתבייש לומר: לדעתי זה הדור שהציל את מדינת ישראל". לצד ההערכה העצומה ללוחמים, הוא מבקש להבחין בין ההקרבה שלהם לבין המחיר שמשפחותיהם נאלצות לשלם.
"אני לא הקרבתי את ריף", הוא אומר. "אם זה היה תלוי בי, ריף לא היה נכנס לעזה אם הייתי יודע שזה מה שיקרה בסוף. ריף החליט להקריב את עצמו, לצערי, ולהשאיר אותנו להתמודד עם התוצאות האלו".
למרות הכאב, המשפחה בחרה להמשיך לחיות. הרוש מספר כי הוא מקפיד לעסוק בדברים שמחזקים אותו - הפודקאסט, המפגשים עם חיילים וההשתתפות באירועים שמכבדים את זכר הנופלים.
"יש לי עוד הרבה סיבות להמשיך לחיות", הוא אומר. "יש את זואי ויש את סיגל ויש את המשפחה המורחבת ויש את העתיד. אין לי סיבה להרוס לעצמי את החיים".
אבל גם הבחירה בחיים אינה מפחיתה את עוצמת הגעגוע. לקראת סיום הריאיון, כשהוא נשאל כיצד נראים רגעי הגעגוע, הרוש מספר שהוא ממעט לבכות בנוכחות אחרים. לא משום שהכאב קטן, אלא משום שקשה לו להראות אותו מול בני משפחתו.
"אני בוכה מעט", הוא אומר. "רוב הפעמים, כמעט כל הפעמים שאני בוכה, אני לבד. קשה מאוד להראות כאב מול המשפחה שלך, כי אתה מרגיש לא נוח עבורם. לא בא לך להעביר עוד כאב לאימא או לאחות".
את הדמעות הוא שומר בדרך כלל לרגעים שבהם איש אינו רואה אותו. "אם אני בוכה, אז אני בוכה לבד. לרוב זה תוך כדי נהיגה". ואז, כמעט בסוף השיחה, הוא מתאר את התחושה שמלווה אותו יותר מכל מאז נפילת ריף.
"אני בעיקר מתגעגע. מתוך כל מנעד הרגשות, אני חושב שמה שהכי הכי כואב היום זה הגעגוע. לא חשבתי שאפשר להתגעגע כל כך הרבה, או בכזו עוצמה. זה טורף".