בוקר. תחילת יום הלימודים בשיעור מוסר או אמונה. ופעם בשבוע מלמד אותנו הרב בני. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלנו, ילדים או נערים בגיל תיכון, עם מי שרק לימים הבנו עד כמה רחבה הייתה השפעתו במעגלים רבים כל כך.
אנחנו פגשנו אותו בכובעו כ"משגיח". כך הוגדר תפקידו, והוא עסק בחינוכנו לתורה, ליראת שמים ולהבנת התקופה שבה אנו חיים. מתוך אוצר הדברים שלמדנו מפיו נזכיר שני ספרים שאהב ללמד, ספריהם של שני גדולי תורה שחיו לפני השואה ונספו בה: "חובת התלמידים" ו"אם הבנים שמחה".
דומני שלפני למעלה מארבעים שנה לימוד "חובת התלמידים" לא היה נפוץ כל כך, אבל הרב בני, בתבונתו, זיהה עד כמה גישתו מתאימה לנוער, וכמה נפלא לקרוא בהתלהבות: "בן יקיר, אפשר תפחד לומר: הנה אתה עוד נער רך וטוב, אוהב לשובב מעט, אוהב לשחק עם הנערים, והנה באנו אליך לעשותך בפעם אחת לאיש זקן יושב ודומם ולרחק ממך את כל ילדותך... אבל טעית גם טעית..."
וב"אם הבנים שמחה" לימדנו על ההתמודדות עם אחת הטענות המלוות את תקופתנו: כיצד ייתכן שאתחלתא דגאולה באה בידי אנשים רחוקים? הוא לימד את ההסבר שהדבר בא כדי להסתיר את הדברים הגדולים מפני המקטרגים, ואת הדימוי לעוף הטמא שרקרק, שכאשר יקרא בקול יבוא המשיח, כדברי הגמרא בחולין.
כשקרא בחום ליבו מתוך ספרים אלו, הניח אותם על הסטנדר והחל לקרוא. אולם כשרצה ללמד מדברי מרן הרב קוק, לא היה זקוק לסטנדר ולא לספר. משפטים שלמים, פסקאות שלמות, היה אומר בעל פה, מילה במילה. לא זו בלבד שלא היה זקוק לספר, אלא שהדברים נאמרו מבפנים, כאילו למדם מפי המלאך בבטן אמו. אך אל לנו לטעות: היה זה פרי עמל נפשי ורוחני עצום, שהביא אותו למדרגה שאליה הגיע.
וכפי שסיפר, גם לאחר שהגיע לישיבה, בגיל מאוחר יחסית לבני גילו, רצה לעזוב וחשב שאין זה מקומו. אחד הדברים שהשאירו אותו בישיבה היה פסקה ב"צדקת הצדיק", שלפיה דווקא במקום שבו קשה לאדם ביותר, שם הוא יכול להגיע לגובה.
וכך, עמל רב בלימוד ודבקות ברב צבי יהודה הביאו אותו לידיעה ולחיות שכזו.
היו זמנים שהכול זרם על מי מנוחות, אבל היו גם רגעים שבהם אנשים שאלו והתווכחו, ואז היה הרב בני, בריתחא דאורייתא, זועק את האמת שבליבו. והיה זה מין דילוג מיוחד מחיוך חם ואבהי לזעקות רמות, וחוזר חלילה.
ויפה אמר מישהו, במנגינה שזר יתקשה להבינה: כמה כיף לעצבן את הרב בני ולזכות לשטיפה של יראת שמים או של הבנת ערך הדור. שתיהן ביחד או כל אחת לחוד.
ואיזה טעם מיוחד היה למוסר שלו! למשל, כשנשאל אם כדאי ללכת לטיש של אחד האדמו"רים, כפי שהיינו רגילים לעשות לעיתים, ענה: "מה אתם חושבים, שגיסי (לא הכרנוהו, ורק אחרי שנים הבנו שמדובר ברב אולמן, היום אחד מגדולי הבד"ץ של העדה החרדית) יודע ארבעה חלקי שולחן ערוך מטישים?!"
ופעם אחרת אמר בשמחה, עם שמץ של שובבות: "גיסי לבש שטריימל ביום העצמאות... כי הייתה ברית לבנו..."
בשעתו היה קשה להבין עד כמה הדברים חודרים פנימה. אבל כעבור זמן, שנים ואפילו עשרות שנים, התברר עד כמה הדברים נעשו מובנים מאליהם למי ששמע אותם, ועד כמה הוודאות הגדולה שבה נאמרו הותירה את חותמה.
וכמו שסיפר אחד החברים: בשעתו חשב שהדברים אינם מסודרים, שכן כך הייתה דרכו של השיעור - הערה או שאלה היו לוקחות אותו לכיוון זה או אחר. אבל, סיפר, כעבור זמן, כשהייתי במקומות שבהם עלו נושאים אלו לדיון, פתאום קלטתי שיש לי משנה סדורה, וזאת במידה רבה מאוד בזכות הרב בני.
הוזכר לעיל שלא ידענו את מלוא היקף עשייתו והשפעתו, אבל פעמים רבות שיתף אותנו באתגרי החינוך של הבחורים האמריקאים שלימד בבית מדרש לתורה, והבנו עד כמה הוא מוסר את נפשו כדי לקרבם לתורה ולארץ. כעבור עשרות שנים, כשיצא הסרט על חייו, התברר עד כמה הייתה השפעתו גדולה גם בתחום זה.
ועוד לא דיברנו על השיעורים בבית, על שותפותה של אשתו תיבדל לחיים ארוכים ועל דברים נוספים שראויים להיזכר. זהו רק ניסיון להזכיר לעצמנו, ולהטעים למי שלא היה שם, משהו מאישיותו המיוחדת של מי שלא הייתה לו בעולמו אלא מסירות נפש להעברת תורת רבותיו ולהטמעת משנתם בלבבות. לימוד על מנת לעשות.