עם בריאת האדם מופיעה המצווה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". האדם לא נברא רק כדי לחיות בעולם, אלא גם כדי להוסיף בו חיים. "לא תוהו בראה, לשבת יצרה". האדם נקרא להמשיך את הבריאה ולשכלל אותה. אבל האם הציווי "וכבשוה" מעניק לאדם רשות לעשות כל מה שהמדע מאפשר לו?
אצלנו, הרצון להוסיף חיים הוא כמעט מובן מאליו. עם ישראל אוהב ילדים ומשפחות גדולות. יש לכך כמובן גם הסברים היסטוריים ודמוגרפיים, במיוחד על רקע השואה, אבל השורש עמוק הרבה יותר, והוא נטוע כבר בפרשת בראשית.
בכל כנס רפואי אני פוגשת רופאים מחו"ל ששואלים בתמיהה: איך ייתכן שבמדינה קטנה כמו ישראל מספר יחידות ההפריה, ביחס לגודל האוכלוסייה, הוא מן הגבוהים בעולם? גם מדיניות מימון טיפולי הפריון בישראל נדיבה באופן חריג בהשוואה למדינות מערביות אחרות. אנחנו מטפלים לא רק בזוגות שעדיין ממתינים לילדם הראשון, אלא גם במשפחות שכבר זכו לילדים ומבקשות להמשיך ולהרחיב את המשפחה. חלק גדול מן הטיפולים ממומן על ידי המדינה.
הרפואה המודרנית מאפשרת לסייע לזוגות המתקשים להרות, להפרות ביציות מחוץ לגוף, לשמר ביציות ועוברים ולהתמודד עם בעיות שבעבר היו מותירות זוגות רבים ללא ילדים. אנחנו משתמשים בידע שניתן לנו כדי לתקן, לרפא ולסייע לבריאה להתקיים. אנחנו יודעים היום יותר מאי פעם על גוף האדם, על הגנטיקה ועל הפריון, ולמרות כל הידע הזה, אנחנו מגלים שוב ושוב עד כמה יצירת החיים היא עדיין פלא גדול.
אלא שלצד ההתפתחויות המדעיות המבורכות, גובר גם החשש מפני מדרון חלקלק, שבו היכולת הטכנולוגית מתקדמת מהר יותר מן הדיון המוסרי, ההלכתי והאנושי. ככל שהיכולות שלנו גדלות, כך מתחדדת השאלה לא רק מה אנחנו מסוגלים לעשות, אלא גם מה ראוי שנעשה. סוגיית השיבוט ממחישה היטב את הדילמה הזאת.
לפני כשלושה עשורים נדהם העולם המדעי מלידתה של דולי, הכבשה הראשונה שנוצרה באמצעות שיבוט מתא של בעל חיים בוגר. חומר גנטי שנלקח מתא גופני של כבשה הועבר לביצית שרוקנה מן הגרעין שלה, והביצית הושתלה ברחמה של כבשה אחרת. כך נולדה כבשה שהחומר הגנטי שבגרעיני תאיה היה כמעט זהה לזה של הכבשה שממנה נלקח התא.
המהפכה הייתה עצומה. עד אז התרגלנו לחשוב שיצור חדש נולד מחיבור בין זרע לביצית. לפתע הוכח שאפשר, לפחות בבעלי חיים, ליצור פרט חדש באמצעות חומר גנטי של תא בוגר. מכאן הדרך לשאלה האנושית הייתה כמעט בלתי נמנעת: מה יקרה אם בעתיד ינסו לעשות זאת גם בבני אדם?
השאלות רבות ומורכבות. מי יהיו הוריו של אדם שנולד משיבוט? האם האדם שממנו נלקח התא ייחשב לאביו או לאמו? מה יהיו ההשלכות על ייחוס, על משפחה ועל מצוות פרו ורבו? ובעיקר, האם עצם העובדה שהמדע מסוגל לעשות דבר מסוים פירושה שגם ראוי לעשות אותו?
התורה נתנה לאדם כוח לשכלל את העולם: "וכבשוה". גם הרפואה היא חלק מן השליחות הזאת. אבל כוח מחייב אחריות, וככל שהיכולת האנושית גדלה, כך גדלה גם חובת הזהירות. יש הבדל בין שימוש בידע המדעי כדי לרפא, לתקן ולאפשר חיים, לבין יצירת מציאות חדשה שעלולה לשנות את ההגדרות הבסיסיות ביותר של משפחה וזהות.
בינתיים, החששות האתיים והמדעיים הובילו לכך ששיבוט בני אדם לצורכי רבייה אסור או מוגבל במדינות רבות. וטוב שכך.
נשאיר את השיבוט לכבשים, ונמשיך במשימה העתיקה והמרגשת הרבה יותר: להביא לעולם ילדים שאינם העתקים של איש, אלא בני אדם שכל אחד מהם מוסיף לעולם משהו ייחודי משלו, את האות שלו בתורה.