"לא שיערתי לאיזה גודל תגיע, הרוג מלכות"

סרן אליאב חיים צפלמוס ז"ל, בן 21 מחיפה, קצין לוחם בגדוד 603 של חטיבה 7, הובא למנוחות לאחר שנהרג אתמול בתאונה מבצעית בדרום לבנון. אליאב נהרג באזור נהר הליטני, לאחר שרכב ההאמר שבו נסע התהפך. שלושה לוחמים נוספים נפצעו באורח קל.

בהלוויה, בין בני המשפחה, החברים והמפקדים, נשמעו שוב ושוב אותן שאלות שאין עליהן תשובה. איך נפרדים מילד בן 21? איך מספידים אח בכור שהיה מרכז הבית? ואיך ממשיכים לחיות כשהאדם שאיתו תכננת את עתידך איננו?

ענבר, בת זוגו של אליאב בחמש השנים האחרונות, התקשתה לדבר מבעד לדמעות. "אליאבי שלי, אושר שלי, אני לא מוצאת להגיד את המילים הנכונות. איך אפשר להספיד אותך? הכול מרגיש כמו סיוט שאני רק מחכה להתעורר ממנו", אמרה.

היא סיפרה על הכאב, על הכעס ועל האהבה הגדולה שנותרה ללא מענה. "אני כל כך כועסת ובו זמנית אסירת תודה על חמש השנים שלנו. הבטחת שתשמור על עצמך, אז למה אתה לא חוזר? עוד שבועיים היית צריך לעבור תפקיד. אלוהים, למה לקחת לי אותו?"

ואז הגיעו המילים שסיפרו יותר מכול על החיים שהיו אמורים להיות להם. "אושר שלי, תודה שהיית בשבילי אהבה שהיית צריכה להיות בסרטים. היינו צריכים לטוס לחו"ל, להתחתן, להביא ילדים. קראת לי אשתי לעתיד, אז איפה אתה אהובי לעתיד?"

את דבריה סיימה בבקשה אחרונה: "תשמור עלינו אהוב ליבי".

לא הרחק ממנה עמדה חלי, אמו של אליאב, ונאלצה לעשות את הדבר שאף אם אינה אמורה לעשות: להספיד את בנה הבכור.

"אליאבי שלי, מאיפה מתחילים בכלל? איך אימא יכולה להספיד בן? זה רק במדינה שלנו יכול להיות? זה לא נתפס, איך אפשר לעמוד פה ולדבר עליך בזמן עבר", אמרה בכאב.

חלי סיפרה על הילד שהפך אותה לאם, על הבן שהביא לביתם שמחה ומשמעות, ועל האח הגדול שהיה דוגמה לאחיו. "אתה הראשון שהביא לנו אור וצחוק ומשמעות, אתה הבכור שלנו, המצפן ומודל החיקוי של האחים שלך".

היא תיארה צעיר רגיש ונחוש, שדאג תמיד לסובבים אותו ובחר לשרת בתפקיד משמעותי מתוך אהבת הארץ ותחושת שליחות. דווקא עכשיו, כשהבית נותר בלעדיו, התקשתה להבין כיצד אפשר יהיה להמשיך.

"ועכשיו הבית ריק, מי ימלא אותו? הלב שלנו שבור לרסיסים, אני לא מאמינה שזה קורה. אליאב, תשלח לנו כוחות".

בתוך ההספד סיפרה האם גם על הבטחה קטנה של בנה, שהפכה כעת לעוד חלום שלא יתגשם. אליאב רצה לסייע למשפחה נזקקת, אך לא הספיק לממש את רצונו.

"לא הספקת, הלכת מוקדם מדי, אנחנו אוהבים אותך, סליחה, שמור עלינו", נפרדה ממנו.

ליאל, אחותו של אליאב, עמדה אף היא מול קברו וניסתה לעכל את הבשורה ששינתה את חייה. רק יממה קודם לכן נכנסו קציני צה"ל לבית המשפחה והודיעו על נפילתו.

"אליאב שלי, אחי הבכור, אני מסרבת להאמין שאני עומדת כאן ומספידה אותך. מהרגע שהקצינים נכנסו בדלת אתמול יש לי חור ענק בלב שלא יתמלא שוב. היית הלב הפועם של הבית".

ליאל חזרה בשברון לב לשיחה שקיימה עם אחיה לפני שנכנס ללבנון. היא שאלה אותו אם הוא מפחד. תשובתו הייתה ישירה וכנה: "ברור, מי שאומר לך שהוא לא מפחד הוא שקרן".

למרות הפחד, סיפרה, הוא המשיך במשימתו מתוך אחריות עמוקה לחייליו ולעם ישראל.

אבל לצד דמותו של הקצין והלוחם, ביקשה ליאל להיפרד בעיקר מהאח שהיה עבורה מורה דרך. היא סיפרה כיצד הלכה בעקבותיו, למדה ממנו ואפילו החלה לשמור שבת בזכותו.

"היית תמיד מודל החיקוי שלי. התחלתי בעקבותיך לשמור שבת, ביחד שמרנו שבת, היה משהו מיוחד בביחד שלנו. כמה שהייתי מוכנה לתת בשביל עוד שבת איתך".

היא נזכרה כיצד ביקשה להידמות לו בכל תחום. "אכלתי כמוך, השקעתי בלימודים, אין לך מושג כמה רציתי להיות כמוך. תמיד היית שם לעזור לי".

גם חברי ילדותו, גיא וסער, התקשו להאמין שהם נפרדים ממי שליווה אותם מאז היו בני שש. הם נזכרו בטיולים השנתיים, בצחוקים המשותפים, בשיחות על הצבא וביום שבו הכירו את ענבר.

"אליאב אחי, מגיל 6 מה לא עברנו ביחד. אני לא מאמין, כולי רועד", אמרו. הם סיפרו על חבר שתמיד שאף להתקדם, שהאמין בשליחות ובערכים, ושהפך עם השנים לדמות רצינית ומובילה בחבורה.

החברים הבטיחו להמשיך ללוות את משפחתו ולשמור על זכרו. "אליאב אח שלנו, אהוב שלנו, לנצח נזכור בכל מעשה שנעשה". את הפרידה חתמו במילים: "לנצח אחי, נזכור אותך תמיד וניפגש בסוף, אתה יודע".

סא"ל רן, מפקד גדוד 603, נפרד מאליאב לא רק כקצין שאיבד אחד ממפקדיו, אלא גם כחבר שאיבד אדם קרוב.

"צפא, קשה לדבר עליך בלשון עבר. היית מפקד אחראי, דאגת לכל אחד מפקודיך ואנשיך, קצין נעים הליכות, יפה תואר, אוהב לצחוק", אמר.

המפקד נזכר ברגע שבו העניק לאליאב את דרגת הסגן, שלושה חודשים בלבד לפני מותו. "איבדתי חבר, צה"ל איבד מפקד מצטיין ועם ישראל איבד את אחד מטובי בניו".

הוא סיפר על התקופה שבה לחמו יחד בלבנון, ועל היכולת של אליאב לשמור על חיוך גם בתנאים הקשים ביותר. "מי מסוגל לישון שבועות בתוך שיח בלבנון ועדיין לשמור על החיוך והאנרגיות?"

להוריו, חלי ובני, אמר: "גידלתם ילד מדהים". את דבריו סיים בהצדעה אחרונה לקצין הצעיר.

בין המספידים הייתה גם מיכל בן דוד, אמו של נריה בן דוד ז"ל, שנפל בקרבות שבעה באוקטובר ושירת לצד אליאב. היא סיפרה על הקשר בין שני הלוחמים ועל מפגש מרגש שהיה לה עם אליאב לאחר נפילת בנה.

כשנפגשו בתחנה המרכזית, ביקש אליאב ללחוץ את ידה, אך כשהבין שהיא שומרת נגיעה, אמר לה: "אז אימא של נריה, שתדעי אני גם אקפיד על זה".

כעת נאלצה מיכל להיפרד גם מאליאב. "לא שיערתי לאיזה גודל תגיע, הרוג מלכות", אמרה, והבטיחה להמשיך להפיץ את אור השליחות של הלוחמים. למשפחת צפלמוס אמרה: "הבן שלכם נצור בליבי, נפיץ את האור שלנו".

קרין מזרחי, דודתו של אליאב, נפרדה מאחיינה במילים כואבות. "אליאבי אהוב שלנו, האור שלנו כבה. מי היה מאמין שבגיל כזה נצטרך להספיד את הדבר הטהור הזה".

היא נזכרה ברגע שבו קפץ עליה בשמחה כששבה מתאילנד, ובימי ההולדת שכבר לא יחגגו יחד. "תמיד חשבת על כולם ולא חשבת על עצמך. תודה שנתת לי להיות דודה שרופה, עכשיו אני באמת שרופה, שרופה בכל הגוף".

דודיו, סיון ודודו, תיארו צעיר שהצטיין כמעט בכל תחום, מרובוטיקה ושחמט ועד שירותו הצבאי. בעיניהם הוא היה בן משפחה אהוב, צנוע, בעל עיניים טובות ועתיד מבטיח.

"מה נעשה עכשיו עם כל התוכניות, איזה עתיד מזהיר בנינו בשבילך, ועכשיו מה נשאר לנו? כמה סיבות נתת לנו להתגאות", שאלו בכאב. בסיום ביקשו ממנו: "תשמור עלינו ותבקש רחמים על ההורים שלך והאחים שלך ושלח לנו כוחות להתמודד עם האובדן שלך".

אל האבל הצטרפו גם אנשי עיריית חיפה, שבה עובדת אמו חלי. ראש העיר יונה יהב, שהגיע להלוויה עם מנכ"ל העירייה, תיאר את אליאב כאחד מבני הדור שנושאים על כתפיהם את האחריות לביטחון המדינה.

"אליאב יצא להגן על עמו ועל מדינתו ולא ישוב עוד. הוא היה חלק מדור הגיבורים של מדינת ישראל. דור של צעירים עם חלומות, שאיפות ועתיד שלם לפניהם, שנושאים על כתפיהם אחריות עצומה לביטחון המדינה ולשלום אזרחיה", אמר יהב.

גם גלית סביר, שחינכה את אליאב בכיתות י' עד י"ב בתיכון קריית חיים, סיפרה על תלמיד יוצא דופן, שהצטיין בלימודיו אך בלט לא פחות באישיותו, באחריותו וביחסו לאחרים.

היא נזכרה בשיחות העומק שניהלו על החיים, על המדינה ועל ההתלבטויות של גיל ההתבגרות, ובנחישותו להשיג כל מטרה שהציב לעצמו. לדבריה, לא הופתעה כשבחר בשירות קרבי והתקדם לקצונה. גם לאחר שהתגייס, המשיך לבקר בבית הספר ולשמור על קשר עם מוריו.