פרס נובל לשלום יוענק השנה לנאווי פילאי, האשה שעמדה בראש הועדה שטענה שישראל ביצעה רצח עם בעזה - אקורד סיום מזעזע לשבוע בו ציינו בארץ ובעולם את טבח שמחת תורה.
"בשורה מדהימה" - ציין דובר ועדת הפרס והוסיף: "חשוב שפרס נובל יוענק לאלו שמרימים את קולם נגד הפרות של זכויות אדם, העולם זקוק למסירות רבה יותר בנושא". ולמען הסר ספק, הבהיר כי הוא "מקווה שהניצחון של פילאי יהווה מסר לכל אלה התוקפים או מנסים לחתור תחת החוק הבינלאומי" - לאמור: יותר משכיוונה ועדת הפרס לחזק את הזוכה, היא כיוונה להחליש אותנו.
מאז אושוויץ ובירקנאו לא נבנה בשום מקום בעולם מנגנון משוכלל להשמדת-עם, כפי שנבנה, נחפר, צויד והתגלה לעינינו הנדהמות בעזה שבשליטת החמאס; מאז זוועות הס"ס של גרמניה הנאצית לא בוצעו באזרחים תמימים פשעי שנאה והתעללות אכזרית כמו אלה שביצעו בנו פושעי השביעי באוקטובר; ומאז חוקי נירנברג לא נוסדה מערכת חוקים לפיה רצח יהודים באשר הם אינו עבירה אלא אדרבא, הוא מצווה ששכרה בצידה.
כל רוצחי הנוחבה מטבח שמחת תורה, כמו גם בני משפחותיהם, ידעו מראש עוד טרם צאתם למסע הטבח, האונס והעיוניים - שהם יתוגמלו על פי חוק, שלא רק מבטיח את עתידם הכלכלי, אלא גם קובע נורמה לפיה רצח יהודים הוא לא רק מותר, אלא גם רצוי ומוערך. אנחנו מכירים את מערכת החוקים האנטישמית הזו מהרשעות הפלסטינית של רמאללה, חשוב להכיר שהיא המערכת הקיימת גם בעזה.
ואחרי כל אלה, ישראל היא המואשמת ברצח-עם, ומי שעמדה בראש הועדה שקיבעה "מדעית" ו"משפטית" את ההאשמה הזו, האשה שנתנה אישור בינלאומי ל"חזון השמדת ישראל" של חמאס, וקבעה שלישראל אסור אפילו להשמיד את מכונת ההשמדה שנבנתה נגדה - תקבל את פרס נובל לשלום.
הרקורד ההיסטורי של פרס נובל לשלום רחוק מלהיות מרשים, וההחלטות שניתנו בעניינו רחוקות מלהיות ערובה לשלום. הדוגמא המזוויעה ביותר הנוגעת אלינו היא הפרס שהוענק לפני 33 שנים בטקס רב-רושם לרב- המרצחים יאסר ערפאת ימ"ש, יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס ז"ל - פרס על חתימת הסכם אוסלו. נהרות של דם נשפכו בארצנו בעקבות ההסכם הנורא ההוא, והפכו את הטקס החגיגי לקרירטורה עצובה. הפעם נראה כי ועדת הפרס הביאה אותנו לשיא, או אולי לשפל, חדש: פרס נובל לשלום יהיה השנה פרס על עלילת דם!
כיצד נגיב לעלילת הדם הזו?
התשובה הראשונה היא תשובה לעצמנו - תשובתה של פרשת השבוע שלנו: "מה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" - הרש"י הראשון הזה על התורה מציב כמטרה ראשונה במעלה את השאלה מה אנחנו אומרים לעצמנו: "כח מעשיו הגיד לעמו" - לעמו ולא לאומות העולם, ובכך הוא מתכתב עם שירו הנפלא של נתן אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה// איך אוכל לו?// אתו האומץ וכשרון המעשה// וכלי מלחמה ותושיה עצה לו// ואמר: לא אטול כוחו//... רק זאת אעשה: אכהה מוחו// ושכח שאתו הצדק" - בראש ובראשונה עלינו להשיב תשובה לעצמנו, לוודא שלא יכהה מוחנו: לדעת שאתנו הצדק. והצדק הזה, הוא המדד לפיו תיבחן ההחלטה הנואלת הזו המכנה עצמה "פרס נובל לשלום" בעוד שאינה אלא פרס על עלילת דם.
התשובה השניה היא תשובה לאומות העולם, והיא לקוחה לא רק מהצדק ההיסטורי ומהאמונה בבורא עולם, אלא גם מהדין הבינלאומי, הקובע, בסעיף 80 של מגילת היסוד של האו"ם, את זכותנו על א"י כזכות בלתי ניתנת לערעור ולביטול. עלינו להציג שוב ושוב את עמדתנו הצודקת בפני העולם כולו, להוכיח שגם לפי הדין הבינלאומי לא ליסטים אנחנו, ולא ארץ נוכריה לקחנו. זו ארצנו, זכותנו וגם חובתנו ההיסטורית והחוקית לחדש בה את ימינו כקדם (זכות זו כוללת גם את רצועת עזה, כמובן), ומילא כל מי שמנסה להשמיד אותנו, לכרות את החיבור המחודש הזה בין עם ישראל לארצו, חיבור שזכה להכרה בינלאומית בחוקת היסוד של האו"ם, ודאי כל מי שעושה זאת באכזריות נוראה כזו - הוא הפועל נגד הדין הבינלאומי, ולא אנחנו. זו חייבת להיות עמדתנו הרשמית בכל במה וזירה בינלאומית.
התשובה השלישית היא התשובה לאויבינו, והיא תשובה בשטח, בהמשך מלחמת הקיום הצודקת שלנו: לא נוותר על זכותנו וחובתנו להשמיד את שלטון חמאס בעזה, להסיר כל איום ממנה כלפי ישראל - שתי מטרות-מלחמה שקבענו לפני שלוש שנים, ושקיבלו הסכמה בינלאומית רחבה באו"ם לפני שנה. נעמוד איתן על עמדתנו שרצועת עזה חייבת להיות מפורזת לחלוטין, וחמאס - מושמד עד-דק. נעמוד איתן מדינית (גם מול אנשי "מועצת השלום" ששוב ושוב מנסים למסמס את חובת הפירוז ולהציע כל מיני פתרונות סלאמי במקומה), וגם נפעל צבאית כדי לממש זאת.
והתשובה הרביעית תהיה בעוד שבועיים וחצי בקלפי: אם חפצי חיים אנחנו, לא נאפשר למי שיקימו ממשלה עם התנועה האיסלאמית, תנועת-אחות של חמאס, להגיע להגה-השלטון, חלילה.
לא נקנה את התרמית לפיה תמיכה-מבחוץ של התנועה האיסלאמית היא "כשרה", נבין לעומק את גודל הזוועה שבהעברת ההחלטות על עתיד מדינת ישראל לידי אויבינו, ונשקיע כל מאמץ כדי שהאסון הזה לא יקרה, חלילה. נבחן כל הצעה-להצבעה קודם כל לפי המדד הזה: האם הפתק המוצע יקרב או ירחיק ממשלה עם התנועה האיסלאמית? לא נוותר על המדד הזה, כי הוא בנפשנו.